רקע
התובעים, רופא מומחה לקרדיולוגיה וחולה לב בעצמו ובנו, סטודנט לרוקחות במועדים הרלוואנטיים, היו מעורבים ביום 7.10.11, ערב יום כיפור (לפני כניסת החג), בתגרה עם הנתבעת 3 והנתבע 4, בעקבות כך שחנו את רכבם בחניית נכה השייכת לכאורה לנתבעת 3.
הנתבעות 1 ו-2, משטרת ישראל ופרקליטות מחוז ת"א –אזרחי, נתבעות לשלם לתובעים 300,000 ₪ ו-200,000 ₪ בהתאמה, בעוולת הרשלנות, הפרת חובה חקוקה ועוולת הנגישה, בגין הנזקים שנגרמו לתובעים בשל מחדלי החקירה והגשת כתב האישום ובהם עגמת נפש, הכתמתם ברשום פלילי, פגיעה בשמם הטוב וכו'.
...
במאמר מוסגר אציין כי הנתבעת 2 נמחקה לאחרונה מכתב התביעה, בעטיה של בקשתה בעניין זה, משהוברר כי כתב האישום הוגש על ידי יח' התביעות של הנתבעת 1 ולא על ידי הנתבעת 2, כאשר החלטתי כי בנסיבות העניין, בהן בין היתר הנתבעות 1 ו-2 הגישו כתב הגנה מאוחד מלכתחילה, טענות התובעים כלפי הנתבעת 2 ייחשבו כנטענות כלפי הנתבעת 1, שתתגונן גם כנגד הטענות על עצם הגשת כתב האישום על ידי יח' התביעות שלה, ללא צורך בהגשת כתב תביעה מתוקן.
חרף כל האמור לעיל, נראה לכאורה כי תחולת סעיף 13(5) על עדות במשטרה היא שאלה מיותרת, במובן זה שקיים סעיף 13(9).
סוף דבר
אשר על כן, התביעה נגד הנתבעת 5 נדחית על הסף.
התובעים ישלמו לנתבעת 5 הוצאות משפט עבור ניהול הגנתה עד כה, אשר כלל הגשת כתב הגנה, בקשה לסילוק על הסף והתייצבות לקדם משפט אחד, בדמות שכר טרחת עו"ד ריאלי וסביר בסך של 10,000 ₪.
