עבירת שימוש במכשיר טלפון נייד ללא באמצעות דיבורית

במסגרת הבקשה מתבקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט א' דורות) מיום 22.11.2016 בעפ"ת 58780-05-16, בגדריו נדחה עירעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה בירושלים (כב' סגן הנשיא י' צימרמן) מיום 13.4.2016 בתת"ע 2354-05-15, אשר הרשיע את המבקש בעבירה של נהיגה ברכב תוך שימוש בטלפון נייד שלא באמצעות דיבורית, עבירה לפי תקנה 28(ב) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: התקנות).

טענות הצדדים המבקש חוזר על טענותיו בעירעור, ביניהן כי החזיק את המכשיר בעת שעמד באור אדום ולא בעת נסיעה, ומוסיף כי אחיזת טלפון נייד לא עולה כדי שימוש בו ולמעשה "איננה שונה מהחזקת כל עצם אחר בזמן הנהיגה". המבקש מכחיש שימוש במכשיר וטוען כי כדי שתתגבש העבירה המנויה בתקנה 28(ב) לתקנות, צריכים להתקיים שני יסודות – החזקה ושימוש, ואילו לטענתו, בעיניינו לא הוכח שנעשה שימוש בטלפון הנייד, וכי כל שעשה המבקש היה להזיז עצם שהפריע לו למהלכה התקין של הנהיגה, כפי שמתירה תקנה 28(א) סיפא לתקנות.

...

במסגרת הבקשה מתבקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט א' דורות) מיום 22.11.2016 בעפ"ת 58780-05-16, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה בירושלים (כב' סגן הנשיא י' צימרמן) מיום 13.4.2016 בתת"ע 2354-05-15, אשר הרשיע את המבקש בעבירה של נהיגה ברכב תוך שימוש בטלפון נייד שלא באמצעות דיבורית, עבירה לפי תקנה 28(ב) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: התקנות).

מנגד טענה המשיבה כי יש לדחות את ערעורו של המבקש, הממוקד בעיקרו בהשגה על ממצאי עובדה ומהימנות.

מסקנה זו אף מתחזקת ביתר שאת בבחינת תכלית התקנה, שכן אין ספק כי שני האיסורים נועדו למנוע את הפניית תשומת הלב מן הנהיגה וזאת הן בדרך של אחיזת הטלפון בעת הנהיגה והן בדרך של שימוש פעיל בו (וראו לעניין זה גם בפסיקת בתי המשפט המחוזיים: עפ"ת (חיפה) 6936-04-13 יהוד נ' מדינת ישראל (28.6.2013); תת"ע (ת"א) 3027-02-12 מדינת ישראל נ' אלוני (18.4.2013)).

נוכח האמור לעיל, הבקשה נדחית.

המבקש ישלם את הקנס שהוטל עליו ויפקיד את רישיונו וזאת עד ליום 22.5.2018.

עבירת השמוש/ אחיזה בטלפון הנייד שלא באמצעות הדיבורית: המסגרת הנורמטיבית: המקור הנורמטיבי לשימוש בטלפון בעת הנהיגה מצוי בתקנה 28 (ב) לתקנות התעבורה והוא קובע כי; "(1) בעת שהרכב בתנועה, הנוהג ברכב –

(א) לא יאחז בטלפון קבוע או נייד, ולא ישתמש בהם ברכב אלא באמצעות דיבורית; (ב) לא ישלח או יקרא מיסרון (s.m.s); (2) בתקנת משנה זו – "דיבורית" - התקן המאפשר שימוש בטלפון בלא אחיזה בו ובילבד שאם ההתקן מצוי בטלפון, הטלפון יונח ברכב באופן יציב המונע את נפילתו; "טלפון" - מכשיר המיועד לתקשורת אשר קיימים בו לחצנים לחיוג.

הדברים הועלו במסגרת רע"פ 3237/99 אהובה לוי נ' מדינת ישראל, נג(4) 140 (1999) שם המבקשת הורשעה בבית המשפט לתעבורה בשל כך שנהגה כאשר לאחת מאוזניה צמודה אוזניה המחוברת למכשיר טלפון סלולארי, שם ביארו השופטים כך; "הוראותיו האמורות של סעיף 5 לחוק הפרשנות כפופות לסייג הקבוע בסעיף 1 לחוק האמור, שלפיו: הוראות החוק הנ"ל לא יחולו אם יש "..

...

מן האמור עלה כי אין מחלוקת בדבר העובדות אלא אך ורק לעניין השאלה האם מכשיר מירס הוא טלפון, אם לאו, והאם יש להתייחס אליו כאל מכשיר שלא ניתן להחזיקו ביד כן הוריתי כי ההגנה תעביר טיעוניה כאשר הם מגובים בפסיקה, בתוך 30 ימים, החלטתי זו ניתנה במעמד הצדדים.

מחדלי חקירה: בסיכומיה טענה ההגנה כי עיון בהודעת תשלום הקנס מלמדת כי השוטר אשר ערך את הדו"ח לא רשם את צבע המכשיר ואת מספר הטלפון הסלולארי וזאת בניגוד לנוהל האכיפה ובניגוד להוראת בית המשפט העליון במסגרת רע"פ 6487/12 צבי דביר נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו 15.07.2013), לפיכך, קיימים מחדלי חקירה ועל כן ומשום שנפלו פגמים באופן רישום הדו"ח יש לקבוע כי אין המדובר בשימוש בטלפון נייד - דין הטענה להידחות.

שכן, מה לנו במחדל עורך הדו"ח, אשר לא ציין את מספר הטלפון והדגם של המכשיר אשר באמצעותו בוצעה העבירה הנאכפת, כשלפנינו הודאת הנאשם עצמו והצגת המכשיר לפני בית המשפט, אותו המכשיר אשר נטען כלפיו ע"י ההגנה כי זהו המכשיר אשר היה בחזקת הנאשם במועד אכיפת העבירה ועל כן, אני קובעת כי אף לו התקיים מחדל, הרי שלנוכח הודאת הנאשם הרי שמשקלו של מחדל זה, מועט ביותר.

לאור כל הנימוקים שמניתי לעיל, אני קובעת כי המאשימה עמדה בנטל המוטל עליה, ואני מרשיעה את הנאשם בעבירה של נהיגה תוך שהחזיק או השתמש בטלפון הנייד, שלא באמצעות הדיבורית.

על פי האמור בדוח, אשר נימסר למבקש בידו, נהג המבקש ברכב ביום 24.8.20 כשהוא אוחז או משתמש בטלפון נייד שלא באמצעות דיבורית המותקנת ברכב בנגוד לתקנה 28(ב) לתקנות התעבורה.

כמו כן טען לעיוות דין מאחר ולטענתו לא ביצע העבירה המיוחסת לו, לא אחז ולא השתמש במכשיר הטלפון בזמן הנהיגה.

השוטר מתאר כי נסע בנתיב השמאלי במקביל לרכב בו נסע המבקש בנתיב הימני וכי הבחין במבקש אוחז בידו הימנית טלפון נייד גדול בצבע שחור מסוג מגע, תוך כדי שמפנה את פניו לעבר מכשיר הטלפון שנימצא "בגובה אמצע גופו, בהגה". בפרק דברי הנהג כתב השוטר מפי המבקש: "טעות". תרשומת מקיפה זו של השוטר עונה על חלק נכבד מטענות המבקש ודי בה כדי לבסס הרשעה.

...

לעניין טענתו כי לא הגיש בקשה להישפט במועד בשל תקופת הקורונה, אין בידי לקבל טענה זו. הגשת בקשה להישפט נעשית בפשטות ובקלות וניתן לבצעה גם באתר משטרת ישראל.

לאור האמור, משלא שוכנעתי כי הייתה סיבה מוצדקת להימנעותו של המבקש מלהגיש את הבקשה במועד, משלא שוכנעתי כי יגרם למבקש עיוות דין במידה ולא ינתן לו יומו, ומשמצאתי כי בנסיבות העניין גובר האינטרס הציבורי המחייב את סופיות הדיון על פני נסיבותיו האישיות של המבקש, לא מצאתי הצדקה להיעתר לבקשה.

הבקשה נדחית.

כנגד הנאשם נרשמה, ביום 13.9.21 הודעת תשלום קנס בגין אחיזה/שימוש בטלפון נייד, שלא באמצעות דיבורית המותקנת ברכב, בעת שהרכב בתנועה (להלן – הדו"ח), עבירה על תקנה 28(ב)(1)(א) לתקנות התעבורה.

העד הבחין בנאשם כאשר הוא אוחז טלפון נייד בידו השמאלית, משמאל לחלקו העליון של גלגל ההגה .

ההסבר שסיפק- כי הטלפון אינו שלו כי אם של הנוסעת שישבה לצדו, אין בו כדי לשלול הטענה כי אחז או עשה שימוש במכשיר בזמן הנהיגה.

...

דיון והכרעה לאחר שבחנתי גרסאות הצדדים, הראיות שהוגשו מטעמם ושמעתי עדויותיהם, השתכנעתי במידה הנדרשת במשפט פלילי כי הנאשם עבר את העבירה המיוחסת לו בכתב האישום יוער- הגם כי מדובר בעדות יחידה של שוטר- הרי שאין מניעה כי הרשעה בהליך פלילי תבוסס על עדות יחידה של שוטר.

לאור כל האמור לעיל, ולאחר ששבתי והזהרתי עצמי, שכן עדות יחידה הוצגה בפני במסגרת פרשת התביעה, הנני קובעת כאמור, כי הנאשם עבר עבירה כמיוחס לו בכתב האישום שבנדון.

הנאשם הורשע בהיעדרו, בעבירה מיום 13.12.2020 של נהיגה ברכב תוך אחיזה או שימוש בטלפון נייד שלא באמצעות דיבורית, עבירה לפי תקנה 28(ב)(1)(א) לתקנות התעבורה.

החלטה" כאמור, לגירסת הנאשם – שוחח בטלפון שלא באמצעות דיבורית אלא באמצעות אישתו שהחזיקה במכשיר הטלפון – ובכך עשה שימוש פעיל בטלפון שלא באמצעות דיבורית ולכן ביצע העבירה המיוחסת לו. אשר לגזר הדין, לאור עברו התעבורתי של הנאשם – האוחז ברשיון נהיגה משנת 81 ולחובתו 29 הרשעות קודמות לרבות 2 דומות מן השנים 2014, 2015 – הוטל עונש ראוי של קנס ופסילה על תנאי.

...

ביום 29/06/23 הגיש הנאשם בקשה לדחית הדיון עקב מחלה אך בית המשפט לא נעתר לבקשה בהעדר יפוי כוח.

ביום 21/08/23 הגיש הנאשם בקשה לזימון עדי הגנה למועד ההוכחות – וניתנה החלטתי כי הבקשה תידון בדיון.

מסקנה זו אף מתחזקת ביתר שאת בבחינת תכלית התקנה – למנוע את הפניית תשומת הלב מן הנהיגה וזאת הן בדרך של אחיזת הטלפון בעת הנהיגה והן בדרך של שימוש פעיל בו. זאת, מאחר שאין ספק שהן האחיזה והן השימוש בטלפון בעת הנהיגה פוגעים באופן ממשי ביכולתו של הנהג לנהוג באופן בטוח ומסכנים בכך את סביבתו, את עצמו ואת יתר משתמשי הדרך.

ראו בעניין זה ע"פ (באר שבע) 4252/07 נאוה משיח נ' מדינת ישראל (5.11.07): "לא אחת נאמר על ידי בתי המשפט כי ערכאות השיפוט אינן יכולות לאמץ מתכונת הנותנת גושפנקא עקיפה לחוסר האכפתיות של הציבור [ראה דברי כב' הש' שמגר בבר"ע 418/85 פרץ רוקשטיין נ. מ"י פד"י ל"ט(3) 279]. על הציבור לדעת כי פתיחת בית המשפט עומדת בפניו כזכות מהותית, אולם זכות זו כפופה לפרוצדורה וזמנים בהם חייב הציבור לעמוד. עמידה בלוחות זמנים יש בה כדי לקדם את הסדר הציבורי, יעילות עבודתו של בית המשפט לרבות עשיית הצדק כלפי כלל הציבור. אי עמידה בזמנים, ולאחריה ביטול של פסקי דין של מתדיינים שלא התייצבו במועד אליו הוזמנו, תביא לסחבת ועומסים מיותרים בניהול התיקים, באופן המכביד לא רק על בתי המשפט כי אם גם על כלל הציבור הממתין ליומו בבית המשפט". לאור האמור הבקשה נדחית.