עבירת פציעה כשהעבריין מזויין לפי סעיף 335(א)(1) לחוק העונשין

רקע ותמצית ההליך – נגד העוררים הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות של פציעה על ידי שניים או יותר, לפי סעיף 335(א)(2) לחוק העונשין תשל"ז - 1977, ופציעה כשהעבריין מזוין, לפי סעיף 335(א)(1) לחוק העונשין.

...

דיון והכרעה לאחר עיון בהודעת הערר, שמיעת טיעוני הצדדים בדיון ועיון בתיק קמא, הגעתי למסקנה כי יש לקבל את הערר באופן חלקי, וזאת כפי שיפורט להלן.

יחד עם זאת ואף שהמעשים בוצעו בצוותא, אני סבורה כי יש להבחין בין העוררים.

כתב-האישום: הנאשמת הורשעה בעקבות הודאתה בעבירה של פציעה כאשר העבריין מזוין, לפי סעיף 335 (א)(1) לחוק העונשין התשל"ז – 1977.

...

מסקנה: המסקנה המצטברת מכל האמור לעיל, היא שעומדת בפניי נאשמת, אשר ביצעה עבירת פציעה חמורה, מתוכננת, בנחישות, תוך שימוש באמצעי, אשר חבלה בפניה של אסירה אחרת, המרצה עתה 26 שנות מאסר, בעלת עבר פלילי שכולו מתחום האלימות, חזרתית, אשר שבה ומבצעת עבריינות אלימה גם בתוך כותלי הכלא, בעטיפה של תירוצי תירוצים, שהמצב הנפשי הנטען בעניינה אינו יורד לשורש העניין שאין בכוחו להוביל להקלה משמעותית בעניינה.

תוצאה: לאור כל האמור לעיל, אני גוזר על הנאשמת את העונשים הבאים: 16 חודשי מאסר בפועל.

אני מורה על הפעלת עונש המאסר המותנה בן 8 החודשים שנגזרו על הנאשמת במסגרת ת"פ מחוזי מרכז 60448-12-15 (במ/3) וזאת במצטבר לעונש המאסר בפועל.

לאחר האירועים האמורים, ובמהלך התקופה, התכתבו המשיב והמתלוננת, כאשר לאחר מכן דרש המשיב מהמתלוננת שלא תתלונן עליו במישטרה ולא "תפיל" אותו; ואף דרש ממנה למחוק את תוכן ההודעות או שיבולע לה. נוכח מעשים אלה הורשע המשיב בבצוע 4 עבירות של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, תשל"ז-1977; 3 עבירות של תקיפה הגורמת חבלה של ממש לפי סעיף 380 לחוק העונשין; עבירה של פציעה כאשר העבריין מזויין לפי סעיפים 335(א)(1) ו-334 לחוק העונשין; ועבירה של תקיפה סתם לפי סעיף 379 לחוק העונשין.

...

גזר הדין ביהמ"ש ציין בגזר דינו, כי אין מקום לבטל הרשעתו של המשיב חרף המלצת שירות המבחן ("הייתי אומר כי הימנעות מהרשעה בתיק זה תביא לזילות הענישה, חלילה וחס לעידוד אלימות"); כי "הנאשם פגע כאן קשות וחמורות בערכים המוגנים העומדים ביסוד העבירות שבהן הורשע... המדובר בפגיעה קשה מן החמורות שהגיעו בפני למרות שאני יושב על מידין כ-30 שנה, אכן ניתן לומר כי הנאשם התייחס למתלוננת צעירה בת 17 שנה כרכושו וחפץ שלו שיכול לעשות בה כרצונו, ממש התנהג אליה כשבויה, במובן זה נכשל הנאשם קשות וחמורות במקרה דנן"; וכי לאור זאת ולאור הפסיקה הנוהגת, על מתחם העונש לנוע "בין מספר חודשי מאסר שיכול שירוצו בעבודות שרות לבין 15 חודשי מאסר מאחורי סורג ובריח"; כי "ניכר כי הנאשם עבר שינוי משמעותי וחיובי בהתייחסותו לנשים והכל בסיוע ההליך הטיפולי שעבר". למרות כל זאת, ולאור התסקירים שהוגשו, הן על המשיב והן על המתלוננת, החליט ביהמ"ש שלא לשוב ולשלוח את המשיב למאסר ופסק, תוך שדן את המשיב לעונשים המפורטים לעיל, כדלהלן: "במצב רגיל לא הייתי מהסס לשלוח את הנאשם לבית האסורים, אך נכון להיום בחלוף למעלה משנתיים ימים ובהתחשב בכל הנימוקים שמנה הסניגור אינני סבור שראוי היום להחזיר את הנאשם לבית האסורים ולו לתקופה קצרה. הדבר יפגע אנושות בתא המשפחתי שהקים, יפגע בצורה קשה וחמורה באשתו שלא חטאה ולא פשעה והיא נמצאת בתקופה קשה של הריון ושמירת הריון... ניתן להשיג את מטרת הענישה בדרכי ענישה אחרים מצטברים, משמעותיים וכך אני מחליט לעשות". הערעור - טיעוני הצדדים לעמדת המערערת "החלטת בית המשפט קמא בקביעת מתחם עונש (מספר חודשי עבודות שירות ועד 15 חודשי מאסר) ש"רצפתו" לא כוללת רכיב מאסרי של ממש בדמות 8 חודשים, ובעיקר החלטה שלא להשית רכיב מאסרי של ממש בהלימה למעשי המשיב בגופה ובנפשה של המתלוננת, היא החלטה מוטעית הטעונה תיקון.

כבר כאן מצאנו לנכון להעיר, כי הטענה כאילו ביהמ"ש קמא "שגה בהחלטתו שלא להשית על המשיב ענישה טומנת בחובה רכיב מאסרי של ממש" (סעיף 1 לנימוקי הערעור, כאשר טיעון זה חוזר לאורך כל הודעת הערעור מספר פעמים), אינה מדויקת, שכן ביהמ"ש קבע מאסר כאורך תקופת המעצר שריצה המשיב (כחודשיים ימים).

סוף דבר אשר על כן, אנו מקבלות את הערעור וקובעות, כי בנוסף לעונשים שנקבעו על ידי ביהמ"ש קמא על המשיב לרצות גם 6 חודשי מאסר בדרך של עבודות שירות.

הנאשם הורשע לאחר ניהול הוכחות בבצוע עבירה של פציעה כשהעבריין מזויין, לפי סעיף 335(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"), בת"פ 66306-03-19.

...

לאור האמור, אני קובעת כי מתחם הענישה ההולם בעבירות בתיק זה, נע בין עונש צופה פני עתיד ל – 6 חודשי מאסר.

אשר על כן, מכל המקובץ לעיל, בהביאי בכלל חשבון את שיקולי הגמול, השיקום וההרתעה, ביחס לנאשם בנסיבותיו, הסלידה שחשה החברה נוכח מעשיו והוקעתם הנדרשת, הצורך בהמחשת חומרת מעשיו, הרתעתו והרתעת עבריינים כמותו, היעדר שיקומו ומאידך מצבו המשפחתי והכלכלי של הנאשם, הרי שבגדר קביעת תמהיל הענישה בעניינו של הנאשם, סבורני כי יש להטיל עליו עונש מאסר בפועל, לצד עונשים נלווים, תוך מיקומו בחלקו התחתון של המתחם.

סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, אני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים: 12 חודשי מאסר לריצוי בפועל, בניכוי ימי מעצרו: 18.03.19 – 24.03.19.

בכך היתקיימו יסודות העבירה הן של פציעה והן של היות העבריין מזוין כדרישתם בסעיף 335(א)(1) לחוק העונשין.

...

המאשימה טענה שבחינה מהותית של כתב האישום והעובדות כפי שהוכחו בפני בית המשפט, מביאה למסקנה חד משמעית כי המאסרים המותנים הינם בני הפעלה, והמאסר המותנה הראשון בזמן הוא אף חב הפעלה בתיק.

וכך נאמר: "... במקרים דומים למקרה שלפנינו, בהם הורשעו נאשמים בעבירת החבלה בכוונה מחמירה, נע רף הענישה המקובל בין חמש וחצי שנות מאסר לבין תשע שנות מאסר [ראו: ע"פ 3287/04 ענימה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.12.2006); ע"פ 5311/04 קוזקין נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 13.9.2006); ע"פ 7631/05 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 27.11.2006); ע"פ 10861/05 גורבאן נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 29.3.2007)(להלן - עניין גורבאן); ע"פ 618/06 מדינת ישראל נ' פלוני ([פורסם בנבו], 19.3.2007)]. לפיכך, סבורני כי העונש שנגזר על המערער - שש שנות מאסר לנשיאה בפועל - איננו חורג מרף הענישה המקובל בגין הרשעה בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה והוא אף קרוב יותר לרף הענישה הנמוך הקיים" (ע"פ 1552/08 פרטוש נ' מ"י (לא פורסם, 29/10/08), מפי כב' הש' דנציגר).

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, שוכנעתי כי נתקיימו התנאים להפעלתם של המאסרים המותנים.

בנסיבות העניין לא שוכנעתי בקיומן של נסיבות חריגות או טעמים מיוחדים להורות על חפיפת המאסרים המותנים לעונש המאסר שהוטל עליו בתיק זה. למותר לציין כי ממילא אין כל הצדקה להאריך את התנאי השני שהוטל לאחר התנאי הראשון, שעה שהנאשם לא נמנע מלדקור אדם פעם נוספת בתוך שנה מגזר דינו הקודם, זמן קצר לאחר ששוחרר ממאסרו הראשון.