עבירת נטישת ילד

ובהמשך: "נטישת ילדים פרשנותה עשויה להיות שונה לגבי כל חוק על פי תכליתו. אין דומה נטישת ילד לצורך החלטה אם הילד הוא בר אימוץ, לנטישת ילד לצורך חוק הבטחת הכנסה. חוק הבטחת הכנסה לא בא לספק בית חם ואוהב תחת הבית שהיה על ההורים לתת לילד. חוק הבטחת הכנסה אך בא להבטיח שלילד, שהוריו אינם דואגים לצרכיו, תהא הכנסה מינימאלית לסיפוק צרכיו הבסיסיים" (ההדגשות לא במקור – י.ש).

אביו של הקטין, בנה של התובעת, מכור לסמים ובשנים האחרונות ניכנס ויוצא מבית הסוהר לעתים מזומנות בגין עבירות שונות.

...

אין מחלוקת כי האב יוצא ונכנס מבית הכלא, ובחלק מהזמן אף התגורר באשדוד (ושוכנעתי כי אכן כך הדבר).

לאור זאת, טענת הנתבע לפיה אין לראות באב כחסר מסוגלות הורית אינה ברורה בנסיבות אלו ודינה להידחות.

סוף דבר: התביעה מתקבלת.

חשוב לציין כי בבקשה לצוו ההגנה הראשון 1/4/2008 טענה הנתבעת לאיומים לפגוע בה ולא טענה לאלימות פיזית, לא הייתה שום קביעה פוזיטיבית ע"י בית המשפט במסגרת הבקשות לצוו הגנה כי, אכן התובע נקט באלימות או איומים; התובע הסכים לצוו ההגנה מבלי להודות בטענות; לא נטען כי התובע הפר צוי ההגנה שניתנו ,ולא הוגש נגדו כתב אישום בגין עבירות נטענות אלה .

יתר על כן הטענה כי הקטינים כועסים על האב שנטש אותם, הנה סתמית ולא נכונה, שכן האב לא נטש את ילדיו ומאז הפירוד עשה הכל לצורך יצרת הקשר וחידושו , אך האם היא זאת אשר הרחיקה הילדים ממנו.

...

בהתאם לתסקיר העו"ס מיום 6/9/2017 , החלופה של מרכז קשר כיום אינה יעילה, בטרם שילוב המשפחה בתוכנית טיפולית; כך שלא ניתן לאכוף קיום הסדרי קשר בין האב לבין הקטינה במרכז קשר, והתביעה בעניין זה נדחית.

סוף דבר - לאור כל האמור לעיל אני מורה כדלקמן : אני מבטלת חיוב התובע במזונות שני ילדיו, בהתאם לפסק הדין מיום 22/4/2012 ,בתיק 20776- 11- 09 .

התביעה לפי פקודת ביזיון ביהמ"ש - נדחית.

וכן מסכים אני לדעתו שהדוגמאות שהביא אינן כלולות בהוראות פסקה (1), לא ברישא ולא בסיפא, ולאו דוקא משום המומנט הרצוני אלא משום שהמכנה המשותף לכל הפסקה הזאת הוא היות הילד מופקר לגורלו, וכיצד נוכל להעלות על הדעת שילד של הורה שמצוי בארץ גזירה או רתוק למיטת חליו מופקר הוא על-ידי הורו? (ראה גם דברי השופט שמגר ב-ע"א 680/77,: "סבורני כי במקרה כמתואר (היינו כשההורה בארץ גזירה או חולה-מ' א') יכולה מדינה בת תרבות למצוא דרכים נאותות כדי לדאוג לקטין בדרך ראויה, מבלי לנתק זיקתו הטבעית להוריו-מולידיו, שלא בהסכמתם)". המושג מופקר, בתכנו ובצלילו, כולל את הרעיון של נטישת הילד והוסר עניין בגורלו, בין שהדבר נעשה בידים ובזדון ובין שהורה הביא את עצמו ואת ילדו לכלל הפקרתו של זה. כגון באותו עניין שב-בר"ע 82/72, הנ"ל, שם הורשע ההורה על שרצח את אשתו, אמה של הקטינה שבה מדובר היה לעניין אימוצה, ונידון למאסר עולם.

הכל לפי נסיבותיה של העבירה ושל העניין, לפי ראות עיני בית-המשפט.

...

עם זאת סבורני שאם כי החוק מגלה סימנים של פשרה בין מחייבי האימוץ ואלה שבקשו להצר את תחולתו, המגמה שגברה בסופו של דבר נוטה להרחבת המוסד.

אילו כך נהגנו, היינו פטורים מהדאגה שמא תיסבול הילדה נזק נפשי נוסף אם תורחק עכשיו מהמשפחה שאליה התרגלה במשך שנה תמימה אך אני מסכים, שאילו הייתי סבור שדין הערעור הזה להיתקבל, לא הייתי מגיע למסקנה אחרת בשל הסכנה הזאת.

לעצם העניין מצטרפת אני, כאמור, לכל שיקוליו של חברי הנכבד, השופט ויתקון, וכמוהו גם דעתי היא שדין הערעור להדחות.

בעוד שעל פי הסעיף הקודם רק פעולה של נטישת ילד היתה בגדר עבירה, העבירה על פי הסעיף החדש, היא עבירת מחדל "טהורה". המחוקק מטיל על הבגיר האחראי על קטין חובה לפעול, בעבירה נכללת השגחה בלתי ראויה, המתבטאת בהתנהגות מחדלית מכל סוג שהוא.

...

זאת ועוד-לא שוכנעתי שבנסיבות האירועים, שקרו בדלת אמות המשפחה ובתוך הדירה פנימה, היתה לסנגוריה יכולת של ממש לנהל ההגנה בצורה שונה ולהוכיחה בראיות חיצוניות.

בנסיבות המקרה שבדיון הגיונם של דברים מביאני למסקנה שההגנה לא היתה משתנה באופן מהותי.

סוף דבר – על סמך כל האמור לעיל, אני מקבלת שהתביעה הוכיחה מעל לכל ספק סביר וכנדרש במשפט פלילי את סעיף 361 רישא לחוק ואני מרשיעה את הנאשמת בשני האישומים שכתב האישום מייחס לה. ניתנה היום י' באייר, תשס"ח (15 במאי 2008) במעמד הצדדים.

דורית רייךֿֿשפירא, שופטת החלטה אני דוחה את המשך הדיון ליום 9.9.2008 בשעה 08:30.

האם בכך יש כדי עבירה לפי סעיף 361 או 362 לחוק העונשין? במקרה שלפנינו אין שמץ ראיה שהנאשמת השאירה ילדותיה ללא השגחה או במטרה לנטוש אותן, או שלא סיפקה להן צרכי חיים חיוניים.

...

סוף דבר שאני מזכה הנאשמת מהעבירה שיוחסה לה בכתב האישום.

לאחר ששמעתי הראיות בתיק, אני סבור שראוי במקרה זה להמנע מהגשת כתב אישום.

אני מחייב אוצר המדינה לשלם לנאשמת שכר טירחת עו''ד בצרוף מע''מ כדין בסך 5,440 ש''ח. הנאשמת נעצרה חלק מיום ולפיכך זכאית לפיצוי בין יום מעצר דהיינו החלק העשרים וחמש מהשכר הממוצע במשק דהיינו סך של 360 ש''ח. בגין הוצאות שכר טרחה הפיצוי הוא 5,800 ש''ח. על כן, אני מורה כי אוצר המדינה ישלם לנאשמת סך של 5,800 ש''ח. אכן, סכום זה הוא אפס קצהו של הסבל שעבר על הנאשמת אך אלה הן התקנות ועל פיהן יש ללכת.