קיימות דוגמאות נוספות בהן הוחמרה הענישה כלפי עו"ד שהורשעו בהצהרה כוזבת לרשויות המס, תוך ציון כי המדובר בעבירה שיש עימה קלון, עיין לדוגמא ב-על"ע 8280/05 הועדה המחוזית של לישכת עורכי הדין נ' טוני שלם (7/12/05), וכן ב-בר"ש 59/15 וועדת האתיקה המחוזית של לישכת עורכי הדין-מחוז תל-אביב נ' מרים טל (8/11/15), שם נפסק:
"אי-דיווח פרושו שליחת יד לכיס הציבור. אין הבדל ערכי ומוסרי גדול בינה לבין שליחת יד בפיקדון הזולת או גניבה ממנו..."
גם בעיניין פנינה אוחנה היתייחס כב' השופט רובינשטיין לחומרה שבהוצאת כספים מקופת הציבור על-יסוד דיווחי שוא, ולכך שמעשים המהוים גניבה מן הציבור הנם ברף חומרה גבוה של עבירות משמעת בשירות הצבורי, שבהם רמת הענישה צריכה להיות, בדרך-כלל, פיטורים.
...
ב-ע"פ 96/94, 126/64 חברת בונה-יוצר דובובי כץ בע"מ נ' היועמ"ש לממשלה (14/5/64) נפסק בכל הקשור לסכומי הכנסה שהועלמו וסכומי השקעות והון שהושמטו מהצהרת הון בסכומים שלא נרשמו בספרים כי:
"אבל נראה לנו כי כבוד הנשיא־התורן לא נתן את המשקל הראוי לצורך הדחוף והחיוני לא רק להרתיע משתמטים בכוח מתשלום מס הכנסה המגיע מהם, ומבצעי זיופים ומצהירי הצהרות כוזבות להשגת מטרת ההשתמטות הזאת, אלא גם - והוא עיקר בעינינו בסוג עבירות זה - לשים אות קלון על מצחם של אלה אשר מרמים את אוצר המדינה ומתעשרים על חשבון הכלל. הסכנה אשר בפניה בתי המשפט מצווים לעמוד בפרץ היא לא רק ולאו דווקא בריבוי העבריינים הללו, כי אם בעובדה שבחוגים רחבים של הציבור עדיין עבירות אלו אינן נחשבות כאילו יש עמהן קלון: עוד לא חדר הדבר לתודעת הציבור כולו, כי גזילת הכספים המיועדים לפי החוק לצרכי המדינה אינה נופלת בשפלותה מגזילת כספו של הפרט, ואולי אף עולה עליה. כל עוד לא נעקרה תפיסה מוטעית זו מן השורש, שומה על בתי־המשפט להטיל על עוברי עבירות לפי פקודת מס הכנסה את אותו העונש אשר הוא היחיד מבין דרכי הענישה המביע אל נכון קבל עם ועדה את הקלון אשר בית־המשפט רואה בעבירה זו, והוא עונש מאסר."
ב-עש"מ 4123/95 יוסף אור נ' נציבות שירות המדינה (8/1/96) (להלן: "עניין אור"), נדון עניינו של עובד מדינה שהועמד לדין פלילי והורשע בעבירה של מרמה והפרת אמונים לפי סעיף 284 לחוק העונשין, והוטל עליו מאסר על-תנאי וקנס, לאחר מכן הוגשה כנגדו תובענה לבית-הדין למשמעת לפי סעיפים 17(3) ו-17(6), והוא הורשע בשתי העבירות תוך שאמצעי הענישה שננקטו כנגדו היו נזיפה חמורה, הורדה בדרגה לשנה והעברתו לתפקיד אחר לתקופה של חמש שנים.
ב-עש"מ 2699/01 ג'מיל חלף נ' נציבות שירות המדינה (15/5/01) (להלן: "עניין ג'מיל חלף") נפסק מפי כב' השופטת בייניש (כתוארה אז), כי העובדה שעבירה של זיוף וגניבה בוצעה בידי המערער שם, שלא במסגרת תפקידו, ובלא ניצול מעמדו כעובד מדינה, אין בה כדי להוביל למסקנה שכתם הקלון לא דבק בהתנהגותו, וכך נפסק באותו עניין:
"לצורך קביעת היחס בין העבירה הפלילית שעובד המדינה הורשע בה ובין הזיקה לשירות המדינה, יהיה עלינו לבחון האם המעשה שעשה העובד, פוגע בתדמית שירות המדינה ובאמונו של הציבור ביושרם ובהגינותם של עובדי שירות המדינה. בבואנו לבחון שאלה זו, בנסיבות עניינו של המערער, עלינו לזקוף לחובתו את העובדה כי אין זו העבירה הראשונה שביצע, ואין מדובר במעידה חד-פעמית, אלא במקרה שני שבו ביצע המערער עבירות של מרמה במסגרת עבודתו מחוץ לשירות המדינה כסוכן ביטוח. בנסיבות אלה, הכתם שדבק בהתנהגות המערער משליך על האמון שניתן לתת בו כעובד מדינה. בנוסף, מושפעת קביעת הקלון לעניין דיני המשמעת של שירות המדינה ממעמדו ומתפקידו של המערער בתוך שירות המדינה. עבירה שאינה נושאת עמה קלון לצורך דיני המשמעת של עובד בתפקיד פלוני, יכולה להיות עבירה הנושאת עמה קלון כאשר מדובר במשרה אחרת. במקרה זה, אין מדובר בעובד מדינה מן השורה, אלא באדם הנושא תפקיד חינוכי בהיותו מורה בבית ספר. לתפקיד המורה נועדה משמעות מיוחדת, בהיותו מחנך האמור לשמש דוגמה לתלמידיו, ולכן יש חשיבות רבה לשמירה על מעמדו ועל יוקרתו בעיני תלמידיו. מורה מתייצב בפני תלמידיו ללמדם, לחנכם ולהקנות להם ערכים, ולפיכך מהווה יושרו יסוד מרכזי באמון שהתלמידים רוחשים לו."
בענייננו, המדובר בעבירה בה הורשע המערער, שבוצעה שלא במסגרת תפקידו, אולם בהתחשב באופי העבירה, בהשמטת הכנסות בסכום גבוה של 1,000,000 ₪, במשך ביצוע העבירה על-פני 3 שנים, כך שאין המדובר בסטיה אקראית מנורמת התנהגות, ובהתחשב בכך שהמערער שימש כמורה האמור לשמש דוגמא לתלמידיו, המדובר בעבירה שיש עמה קלון לעניין הרשעתו לפי חוק המשמעת.
בנסיבות עניינו של המערער, כאשר המדובר בעבר משמעתי, כפי שפורט לעיל, בהשמטת הכנסות לאורך מספר שנים של 1,000,000 ₪, ובהינתן כי המדובר במורה ומחנך בישראל, האמור להוות דוגמא לתלמידיו, ולאור מטרות הענישה בהליכים משמעתיים, נראה כי אין מנוס מלקבוע שההחלטה בדבר פיטוריו של המערער הינה החלטה שניתנה כדין ואין מקום להתערב באמצעי משמעת זה של בית-הדין למשמעת.
