עבירת בריונות והפרת הסדר הציבורי

כב' הנשיא (בדימוס) א. ברק חזר וקבע, שאין מקום לסטות מן ההלכה לפיה כלל הציפיות אינו חל בעבירת לשון הרע, ועיינו, שם, בפסקה 28: "במצב זה אינני סבור שנכון לסטות מן ההלכה הקיימת, ולפיה כלל הצפיות אינו חל בעבירת לשון הרע. עוסקים אנו בהגבלה באמצעים פליליים של חופש הביטוי. זוהי הגבלה חריפה וקיצונית. יש לתוחמה לגבולות המדויקים של התכלית שלשמה היא נוצרה (פרשת אלבה [3] בעמ' 294; השופט טירקל בדנ"פ 8613/96 ג'בארין נ' מדינת ישראל [19], בעמ' 211-201). בעניינינו מדובר באיום על שלום הציבור, שהוא מעבר לשמירה על שמו הטוב של האדם הפרטי, שאותה ניתן להבטיח באמצעות העילה האזרחית. איום כזה מתממש במידה המצדיקה שימוש באיסור פלילי רק מקום שלפרסום נלווית כוונה של ממש לפגוע. רק אז מיתעצם החשש להפרת הסדר הצבורי ולהגברת השנאה והיריבות כדי כך שיהיה ראוי להפעיל את הסנקציה הפלילית. פירסום לשון הרע בהעדר כוונה לפגוע עשוי להיות פסול ומגונה, אך אין בכך כדי להכניסו לתחומה של העבירה הפלילית לפי סעיף 6 לחוק. "המקום הגאומטרי" הראוי לטפל בו הוא במסגרת האזרחית של תביעת נזיקין בלשון הרע ובהטלת פיצויים ראויים שישקפו את מלוא הנזק (הרכושי והלא רכושי) שניגרם לאדם אשר שמו הטוב נפגע.

על המכתב עצמו ששיגר המערער, מופיע הלוגו "הסתדרות לאומית המחלקה המשפטית מחוז צפון". בפתח המכתב נאמר, שההסתדרות הלאומית היא האירגון היציג בקרב עובדי המועצה ופועלת כדי להגן על זכויות העובדים ומעמדם ברשות המקומית ובמסגרת זו נתקבלו פניות רבות מעובדים המצביעים, כך נטען, על היתנהגות בריונית של המשיב כלפי העובדים, תוך ניצול כוח המשרה בידיו, תוך השתלחות בעובדים, היתנכלות לעובדים ואלימות של ממש כלפי העובדים, מילולית ופיזית.

...

מסקנה זו נובעת מן ההנחה העובדתית, ולפיה אדם מתכוון להשלכות הטבעיות של מעשיו.

"“ (ההדגשות אינן במקור) ובהמשך (שם, בעמ' 579): "מצאנו אפוא שהכוונה לפגוע יכולה, עקרונית, להילמד מתוכן הפרסום עצמו. לשם כך אין הכרח שהפרסום ייועד כולו לפגיעה בלבד. אפשר שתהיינה לו תכליות נוספות. מקום שמן הפרסום עצמו נלמד קיומה של כוונה לפגוע מעבר לספק סביר – די בכך כדי לבסס את דרישת היסוד הנפשי. אם לא די בפרסום עצמו, יהיה על המאשים (או הקובל) להביא חומר ראיות נוסף ככל הדרוש לביסוס הכוונה לפגוע ברמת ההוכחה הנדרשת בפלילים." (ההדגשות אינן במקור) באשר לזהירות בה יש לבחון את השאלה האם יש מקום להטיל סנקציה פלילית בגין ביטוי פומבי, כותב עוד כב' הנשיא (בדימוס) א' ברק, שם, בפסקה 47: "אמת, שני המקרים שבאו לפנינו... מקורם בקובלנות פליליות, הליך זה נושא אמנם מאפיינים של התדיינות אזרחית... אך אין לשכוח שתכליתן הטלת אחריות פלילית בגין ביטוי פומבי. זהו כלי חמור ורציני, וכך יש להתייחס אליו. לא בכדי מגלה המשפט המשווה נטיה גוברת לצמצום הסנקציה הפלילית בגין לשון הרע, כאשר עיקר ההתדיינות בעניין זה מתנהלת במישור האזרחי, תוך מתן אפשרות לפסוק פיצויים לדוגמא... ככלל, לא נועד ההליך הפלילי ליישוב יריבויות אישיות או לריצוי מעשי נקם...". כב' השופט (בדימוס) א. ריבלין כותב אף הוא, שם, בפסקה 5 לפסק דינו: "העבירה האוסרת על לשון הרע מאפשרת לרשות לשלול את חירות הביטוי, העומדת ביסוד קיומה הדמוקרטי של המדינה, וזאת מחמת האיום שביטוי זה מציב כלפי שלום הציבור. אולם מקום בו קמה התנגשות חזיתית בין הכלי המרכזי הנתון בידי האזרח לבקר את השלטון – הביטוי הפוליטי – ובין הדין הפלילי המאפשר לריבון לעשות שימוש בכוחו, ולמנוע ביטוי זה, מתחדד הצורך לפעול בזהירות יתר בהפעלת הסנקציה הפלילית במיוחד כך מקום בו כוונה הלשון הרעה כנגד אנשי ציבור בעניינים ציבוריים..." (ההדגשה אינה במקור).

לפיכך אנו מקבלים את הערעור ומורים על זיכויו של המערער מחמת הספק.

לא התרחשה שום תאונה, כטענתו, לא הייתה לו שום סיבה לפנות בתוקפנות למתלונן, ובודאי שלא הייתה לו שום סיבה, לחסום את דרכו, לרדת מרכבו, לגשת לעברו, לשבור בבריונות לשמה, במכת אגרוף, את מראת הצד של הרכב, ולאחר מכן, לתקוף את המתלונן על הכביש, להפיל אותו ארצה, ולהכות בו מכות נמרצות, וכל זאת לעיני העוברים והשבים, ללא כל מורא, ועל עורק תחבורה מרכזי בעיר (מרכז חורב).

באנגליה אין עבירה ספציפית, ומי שעובר עבירה של תקיפה בכבישים, יואשם, בדרך כלל, בעבירת תקיפה או הפרת הסדר הצבורי (Public Order Act ,Sec 4 (a) +5, 1986).

...

לסיכום, לעמדתי, סוג העבירות במקרה זה, בנסיבותיהן, אינו מאפשר הימנעות מהרשעה, באשר ביטול ההרשעה בנסיבות אירוע כזה תפגע בשיקולי ענישה.

· עפ"ג 33047-04-14 נחום נגד מדינת ישראל (8.7.14) – נדחה ערעורו של נאשם שהורשע בתקיפה הגורמת חבלה של ממש.

כאמור, בשים לב למכלול השיקולים לחומרה המפורטים לעיל, בהן התקיפה היזומה על נתיב תחבורה ראשי, חסימת המתלונן על ציר התנועה כדי לממש את התקיפה, אופי התקיפה, העובדה שהנאשם בעל ידע באומנות לחימה, והפעיל את הידע והיכולות שלו וכן את כוחן ההרסני, אני קובע מתחם עונש הנע בין 3 חודשי מאסר בפועל שיכול שירוצו בעבודות שירות ועד ל- 12 חודשי מאסר, לצד ענישה מרתיעה נלווית, פיצוי ופסילת רשיון נהיגה.

יפים לכאן דברים שנקבעו בע"פ 4456/14 קלנר נ' מדינת ישראל (2015): "אין המדובר בטווחי ענישה הנקבעים ביחס לעבירה פלונית; המתחמים משתנים ממעשה עבירה אחד לשני, בהתאם לחומרתו, ומנאשם אחד לשני, בהתאם לאשמו". אשר על כן, אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: 6 חודשי מאסר בעבודות שירות שירוצו במרכז הטניס לישראל ברחוב צביה ויצחק 2, חיפה.

יש בכך משום ביזוי והשפלה של המתלונן מעצם תקיפתו וכן הפרת הסדר הצבורי; יש לזכור כי תקיפתו של המתלונן הייתה בתחנת הרכבת, מקום צבורי שניתן להניח כי הוא מקום הומה אדם ומהתיעוד של מצלמות האבטחה ניתן אכן לראות אנשים העוברים ליד המקום ומתקהלים לאחר המקרה.

תחילה אציין כי לא הונחה לפניי תשתית עובדתית המלמדת כי עובר לארוע נאשם 3 הותקף על ידי המתלונן או כי ארבעה בריונים ארבו לו כנטען ועל כן, אין להיתחשב בנתונים אלה בקביעת המיתחם.

מיום 16.2.2010 תיקון מס' 104 ס"ח תש"ע מס' 2229 מיום 16.2.2010 עמ' 384 (ה"ח 463) ביטול סעיף 73 הנוסח הקודם: התחייבות אחרים להמנע מעבירה חשש בית המשפט להפרת השלום מצד נאשם שלא הורשע או מצד מתלונן שטען או העיד במשפט, רשאי בית המשפט לצוות שאותו נאשם או מתלונן יתן התחייבות להמנע מעבירה שיש בה אלימות תוך תקופה שיקבע בית המשפט ושלא תעלה על שנה אחת; ההיתחייבות תהיה בסכום שקבע בית המשפט, ובילבד שלא תעלה על סכום הקנס שמותר להטיל בשל העבירה שממנה מתחייבים להמנע.

...

הדיון נדחה לשם כך אולם בסופו של דבר המתלונן לא התייצב, לטענת הסנגור בשל אבל במשפחתו.

לאור האמור לעיל, סבורני כי אין להורות על חילוט הרכבים ודין בקשת המאשימה לחילוט הרכב – להידחות.

גזר הדין לאור האמור לעיל, בשים לב למתחם העונש שקבעתי ולשיקולים הקשורים לגזירת העונש, אני גוזר על כל אחד מהנאשמים את העונשים הבאים: מאסר בפועל לתקופה של 6 חודשים לריצוי בעבודות שירות.

(1) האדם התנהג באופן אלים או תוך הפרת הסדר הצבורי בארוע ספורט, או שקיים לגביו חשד סביר שעבר עבירה הקשורה לספורט, או לא ציית להוראות שוטר או סדרן לארועי ספורט; (2) היתנהגותו של האדם במהלך ארוע ספורט נותנת בסיס סביר לחשש כי הוא עלול להתנהג בעתיד באופן אלים או תוך הפרת הסדר הצבורי בארוע ספורט או להתבטא התבטאות גזענית.

ההבדל בין השיקולים והאיזונים השונים, מצוי כבר בתוככי החוק עצמו, אשר מבדיל ומבחין בין הליך שכתב אישום לצדו, לבין הליך קצר יותר, מהיר, חד ויעיל, של הרחקת והגבלת בריונים וגזענים, אף בלא כתב אישום, או לעניינו - במקרה בו טרם הוגש ו/או טרם החל בירור כתב האישום.

...

הגם שמדובר בטענה שנשמעת מופרכת, שכן לא נראה לי כי קבוצה תרצה ב"פיצוץ" אימונה שלה, הרי שאפילו אקבל את טענת המשיבים - אין בכך ולא כלום: חוק איסור אלימות בספורט אינו מבחין, לענין כניסה אסורה לכר הדשא, אם בוצעה נגד רצון הנהלת קבוצה פלונית, או לפי רצונה.

במובן זה, סבורני כי תקופת ההרחקה שנקבעה בצו הינה מידתית, ואין היא חורגת מאמת המידה הראויה בהקשר דנא.

בהתאם, אני סבור כי יש להרחיק המשיבים ממשחקי כדורגל באשר הם, ולא רק ביחס למשחקי כדורגל של מכבי תל אביב.

סוף דבר, לאחר שקראתי הבקשה, שמעתי את הצדדים, עיינתי בחומר הראיות, מצאתי כי בהחלט קיים בסיס סביר לחשש כי המשיבים עלולים להתבטא באורח גזעני, אף לנהוג באלימות (כאילו שגזענות כשלעצמה איננה אלימות), וראיתי לנגד עיניי את השפל האלים והגזעני אליו הגיע הכדורגל הישראלי, אני מקבל את בקשתה של המדינה, ומורה כדלקמן: אני אוסר על המשיבים 1 ו - 3, בעלי העבר הפלילי האלים, להיכנס או להתקרב כדי 300 מטרים למשחקי כדורגל של מכבי תל אביב או של כל קבוצה אחרת בליגת העל, ובשתי הליגות שמתחתיה, למשך 30 חודשים מהיום.

בעיניין זה קבעה כבוד סגנית הנשיאה שמואלי -מאייר בת"פ 4971-01-16 מדינת ישראל נ' סויסה [פורסם בנבו] (28.12.17): "בעצם ביצוע עבירת התקיפה בארוע ספורט, פגע הנאשם בסדר הצבורי ובערך המבקש לקדש את התחרות הספורטיבית ולהגן על אלה המבקשים להנות מהשתתפות וצפייה בתחרויות ספורט מפני תופעות של בריונות ואלימות, הן מילולית והן פיזית". אוסיף ואומר כי תחום הספורט רווי היבטים חיוביים ומלמד את כלל האזרחים מה הן מידות ראויות.

יש להדגיש, כי על פי החוק והפסיקה בית המשפט רשאי להוציא צו הרחקה או להגביל אדם שנהג באופן אלים או הפר את הסדר הצבורי בארוע ספורט, או שקיים לגביו חשד סביר שעבר עבירה הקשורה לספורט, או לא ציית להוראת שוטר או סדרן, זאת כאשר ניתן לקבוע כי היתנהגותו של אותו אדם תעלה את החשש שהוא עלול להתנהג באופן אלים.

...