עוד טען, כי במסגרת המשא ומתן עם הפרקליטות, עמד על כך שהמבקש יודה בעבירת מכס בלבד, ושכתב האישום יוגש לבית משפט השלום, כדי למזער את הנזק העתידי למבקש אם ירצה בעתיד לקבל אישור לסחר עם ישראל; והעיר כי בדיעבד התברר כי נשללו מאות אישורי סחר לסוחרים מרצועת עזה, גם כאלו שכלל לא נחקרו בשב"כ או שתיקיהם ניסגרו מחוסר ראיות, וזאת על בסיס ראיות מנהליות בלבד.
...
בנוסף, טען ב"כ המבקש, כי מאז שהמבקש יצר עמו קשר חלף זמן רב עד לאיתור תיק החקירה, שבסופו של דבר נמצא גנוז במחסן במשטרת נתיבות; וכי לאחר שקיבל את התיק, פעל ללא לאות כדי לנסות להגיע להסכמה עם המשיבה, אך פניותיו נענו בשלילה.
לטענת ב"כ המבקש, המבקש הוחזק במשך 36 ימים במעצר, נחקר ע"י חוקרי שב"כ בתנאים קשים, כשהוא סובל מכאבי בטן ממושכים, תוך אי מתן טיפול רפואי הולם, ושלילת זכותו החוקתית לייעוץ משפטי במהלך כל התקופה; כשבסופו של דבר החשדות נגדו, אשר שימשו בסיס להארכת מעצרו, הופרכו לחלוטין, ולמרות זאת הוא לא שוחרר ממעצרו והתיק הועבר לטיפול הפרקליטות.
כעולה מהוראות סעיף 23 לחוק נציבות תלונות הציבור על מייצגי המדינה בערכאות, תשע"ו-2016, "דין וחשבון, החלטה, חוות דעת וכל מסמך אחר שהכינו הנציב או עובדי הנציבות במסגרת מילוי תפקידם, וכן הודעה שהתקבלה בידי הנציב או עובדי הנציבות במסגרת מילוי תפקידם, לא ישמשו ראיה בהליך משפטי או משמעתי, למעט במשפט פלילי בשל מסירת עדות שקר"; כך שלא היה מקום לצרף לבקשה את החלטת הנציב, ובכל מקרה החלטתו אינה מחייבת בית משפט זה, לא כל שכן בהליך זה.
נוכח כל האמור, ומעבר לכך שפסק דינו של המבקש ניתן בהתאם להודאתו ולהסדר טיעון שהוצג בפני בית המשפט קמא, הרי שגם עיון בחומר החקירה מעלה כי פסק הדין מבוסס וכי הסדר הטיעון הביא להקלה בדינו של המבקש.
על כן, כאמור, אני סבורה כי סיכויי הערעור קלושים, ולא מצאתי כי ייגרם למבקש עיוות דין כתוצאה מדחיית בקשתו.
על כן, ובשים לב לשיהוי הרב בהגשת הבקשה, בקשתו של המבקש להארכת מועד לערער, נדחית.
