עבירות משמעת של עובדת מדינה סמכות ועדת המשמעת

בהצעת החוק הממשלתית הוצע כי אמצעי המשמעת של העברה מתפקיד לא יהיה בסמכות בית הדין למשמעת, מכיוון ש"הנסיון מראה כי לאמצעי משמעת זה יש ערך מצומצם, ואף זאת רק בידיהן של ועדות משמעת" (דברי ההסבר להצעת חוק שירות המדינה (משמעת) (תיקון מס' 5) התשל"ו-1975, ה"ח 108, 114 (להלן: דברי ההסבר לתיקון מס' 5)).

"כאשר בית-הדין דן בהטלת אמצעי משמעתי בעקבות הרשעה בדין, עליו לבחון, מה מתחייב לפי נסיבותיה של העבירה ולפי נסיבותיו של העובד שהורשע" (עש"מ 2/85 ששון נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(1) 220, 223 (1985)).

בהקשר זה אציין, כי מאמירות אגב של בית משפט זה בשבתו כערכאת ערעור על פסקי דין של בית הדין המשמעתי ניתן לכאורה להסיק כי ראה באמצעי של העברה מוגבלת בזמן ככזה שלא מקנה לעובד זכות חזרה לתפקיד (הסמכות לידון בערעורים על פסקי דין של בית הדין המשמעתי הועברה בתיקון חוק בתי המשפט (תיקון מס' 52), התשס"ח-2008, ס"ח 668, 668 (תיקון עקיף לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג-1963 וכיום מסורה בידי בית המשפט המחוזי).

...

בית המשפט המחוזי קובע כי "נוכח השיקולים לחומרה שמניתי לעיל, וגם לאחר שהבאתי בחשבון את נסיבותיו האישיות של המערער, ונוכח חומרת העבירות בהן הורשע, מן הדין היה מקום להיעתר לערעורה של המדינה ולהורות על פיטוריו של המערער" (הדגשה הוספה – י"ע).

בהינתן נקודת המוצא של בית המשפט המחוזי, ולפיה היה מקום אף לפטר את המשיב, ובהינתן תקופת העברה וכן פסילה לתקופה של שנתיים, אני סבור כי יש בכך כדי לסתור את החזקה לפיה בתום העברה מוגבלת בזמן העובד זכאי לחזור לתפקידו.

סוף דבר לאחר בחינת לשון סעיף 34(6) לחוק המשמעת, ההיסטוריה החקיקתית, תכליות דיני המשמעת והיבטים מעשיים, מצאתי לקבוע כי העברה ללא הגבלה משמעה העברה לצמיתות, וכי קיימת מעין חזקה לפיה עובד המועבר מתפקידו לזמן מוגבל, זכאי לחזור לתפקידו בתום תקופת ההעברה, וזאת כל עוד בית הדין המשמעתי לא קבע אחרת במסגרת גזר הדין, ולא ניתן לפרש מגזר הדין את כוונת בית הדין בעניין זה. עוד מצאתי להסתייג מהקביעה כי חוזה הבכירים בו הועסק עובד שהועבר מתפקידו ממשיך לעמוד בתוקפו בתקופת ההעברה, מבלי לקבוע מסמרות לגבי הכלל המשפטי.

לפניי ערעור על פסק-דין של ועדת משמעת לפי חוק שמאי מקרקעין, תשס"א- 2001 (להלן- החוק), בקובלנה 5/15- הכרעת הדין מיום 17.12.2018 והחלטה על הטלת אמצעי-משמעת מיום 16.11.2020 (יו"ר הועדה עדנה הראל פישר, חברת הועדה לבנה אשד וחבר הועדה אייל מידן; להלן- ועדת המשמעת), בגדריו הורשע המערער בעבירות לפי סעיף 16 לחוק והוטלו עליו אמצעי משמעת של התליה מפנקס שמאי המקרקעין לתקופה של חמש שנים, תוך פירסום ההחלטה עם פרטים מלאים.

כי לא ניתנה לו זכות טיעון בהליכי הערר; כי פעולותיו של עו"ד רמאן לרכישת הזכויות בנכס אינן חלק משרותו המקצועי של המערער ומשכך, אין תחולה לדין המשמעתי של שמאי המקרקעין וועדת המשמעת לא קנתה סמכות לידון בהן; כי ועדת המשמעת שגתה בהחלטתה להורות לו להשיב לאשמה שכן לא ניתן לייחס למערער את פעולותיו של עו"ד רמאן בנסיבות בהן, אין חולק, כי בהיבט המשפטי, רשאי היה המערער למסור לעו"ד רמאן כל מידע הנידרש לצורך מילוי שליחותו בגביית החוב; כי יש לזכותו מחמת פסלות חברת הועדה לבנה אשד לידון בעיניינו בשל ניגוד עניינים בהיותה בעבר יריבה עסקית; וכי לא ניתן להרשיעו על יסוד עדותו של המתלונן בגדר עדות יחידה אשר במהותה מהוה עדות שמיעה וסברה ורוויה בסתירות פנימיות, ללא שידע לגירסתו את מהות המידע שנטען שהמערער העביר לעו"ד רמאן, וכל שכן, על רקע מחדלו של התובע המשמעתי להביא את עו"ד רמאן למתן עדות מידיעה אישית על היתנהלותו בעיסקה הרכישה; וכי לא ניתן להסיק דבר ממכתבו מיולי 2007 הממוען לבנו של המתלונן, באיבו של הסיכסוך בין הצדדים, על מידע שמסר לעו"ד רמאן בזמן אמת; וכי ועדת המשמעת הרשיעה אותו בבצוע מעשים בחריגה מהקובלנה ולמשל- החלטה כי לא ניתן היה לגבות את החוב מבן-הדוד ונידרש היה למצות את הליכי הגביה מול המתלונן לרבות בהליכי בוררות.

נטען כי העונש שהוטל על המערער מידתי ואף מקל בנסיבות בהן מדיניות הענישה במקרים של עובדי מדינה בנסיבות של שימוש במידע לטובה אישית, להטיל עונש של פיטורין.

...

עם זאת, סבורני כי לא ניתן להתעלם מחלוף הזמן הרב ממועד ביצוע העבירות בהן הורשע, פרק זמן ממושך, המשתרע על פני שנים רבות, ועד למתן גזר-הדין (הגם שחלק מהתקופה יש לזקוף לחובת המערער בשל התנהלותו במהלך הדיון, בעניינו), ללא שהוגשו נגדו תלונות נוספות, בתפקוד מקצועי איכותי, כפי שנזקף לזכותו בהליכי המשמעת, וכל שכן נוכח השלכות הענישה על מטה לחמו ומשפחתו של המערער הסמוכה על שולחנו בהיותו מפרס יחיד.

בנסיבות אלה, בשים לב לגזר הדין התקדימי בפסיקה של ועדת המשמעת, שוכנעתי שאין הצדקה להחמיר עם המערער ולהטיל עליו עונש של השעיה בפועל לתקופה המקסימלית, הקצובה, שנקבעה בחוק (סעיף 32(א)(4)), של חמש שנים.

סוף דבר, לא שוכנעתי כי נפל פגם המצדיק את התערבותו של בית המשפט בהכרעת-הדין.

"לתובע מוקנה שיקול-הדעת להחליט האם להגיש תובענה על בסיס הקובלנה וחומר הראיות שעולה מן החקירה, תוך ששיקול-דעת זה אינו מוגבל בהכרח לעבירות המנויות בקובלנה. סמכותו של התובע לקבל החלטות באשר לניהול התובענה עולה גם מסעיפים 12 ו-14 לתקנות שירות המדינה (משמעת) (סדרי הדין של בית הדין), התשכ"ד-1963, המקנים לו את הסמכות לתקן תובענה או לחזור ממנה לפני תחילת הדיון בפני בית הדין ואף במהלכו"[footnoteRef:23] (ההדגשה הוספה- ר.ג.).

ככל שניתן לזקק את עילות התביעה, כפי שפורט לעיל בפרק טענות הצדדים, בכל הנוגע לעילות המקימות את הסעד לביטול/עיכוב הקובלנות, התובע טוען כי מנכ"ל משרד החינוך חתם על הקובלנות ללא סמכות היות ובמועד החתימה לא כיהן שר הממונה על משרד החינוך הנהנה מאמון הכנסת; פעולת המנכ"ל בוצעה בסתר ומבלי שנערך לתובע שימוע; הראיות עליהן ביסס המנכ"ל את הקובלנה הושגו תוך פגיעה בפרטיות; היה מקום לקיים בעיניינו של התובע ועדת משמעת ולא לפתוח הליך בבית הדין למשמעת; מנכ"ל משרד החינוך לא היה מוסמך לחתום על קובלנת המשמעת ביום 13.11.19 בהתייחס לחקירה משמעתית שהתקיימה עובר ליום 13.11.17 ועל כן, הקובלנה נחתמה לאחר תקופת ההתיישנות; גורמים מטעם הסתדרות המורים, ארגון העובדים המייצג את התובע ואשר מחרים אותו, העבירו לגורמים מעוניינים במשרד החינוך ראיות אשר עליהן נשענת קובלנת המנכ"ל. ראיות אלה מעידות כי הסתדרות המורים היתנכלה ומתנכלת לתובע נוכח פעילותו להגנה על טוהר המידות בהסתדרות המורים.

...

אשר לנתבעים 3 ו-4 נוסיף ונציין, כי התובע לא עתר בכתב התביעה לקבלת סעד כלשהו מהם ואף ציין בפתח כתב תביעתו כי "אם הסתדרות המורים מעוניינת לקחת חלק בתביעה דנן אז שתתכבד ותגיב בהתאם. אם היא אינה מעוניינת לקחת חלק ו/או אינה מעוניינת לסייע לתובע אז שתודיע כי אין ברצונה לקחת חלק ובית הדין הנכבד יקבע אם למחוק אותה מההליך". בנסיבות העניין, נוכח העדר סמכותו של בית הדין לדון בעילות התביעה כפי שנתבעו (כמפורט לעיל) ומשהסתדרות המורים הודיעה כי היא מבקשת לסלק את התביעה כנגדה על הסף, הרי שיש מקום למחוק את התביעה גם כנגד הנתבעים 3 ו-4 כבר בשלב זה. סוף דבר בשים לב לכך כי עילות התביעה כפי שנטענו בכתב התביעה אינן עילות "ביחסי עבודה", אלא עילות הנוגעות לחוקיות הגשת הקובלנה והתובענה בבית הדין למשמעת, הננו מורים על מחיקת התביעה על הסף מפאת חוסר סמכות עניינית .

בהתאם, בקשת התובע כי בית הדין יורה על עיכוב ההליכים בבית הדין למשמעת- נדחית מפאת חוסר סמכות.

התובע ישלם את הוצאות המדינה בסכום של 1,000 ₪ ואת הוצאות הנתבעים 3 ו-4 (ביחד ולחוד) בסכום של 1,000 ₪ וזאת בתוך 30 ימים מיום שיומצא לידיו פסק הדין.

ראשית, העובדה שלא נימצאו אינדיקאציות להתליית רישיון ביחס לחלק מהמקרים נובעת מכך שעד לאחרונה לא עמדה לרשות ועדת המשמעת הסמכות להתלות זמנית רישיון של מהנדס.

טרבונל זה יודע להתאים אמצעי משמעת לעבירות משמעת ולנסיבות ביצוען (ראו את דבריו של כב' השופט שטיין בר"ש 2388/22 שאהין נ' עריית חיפה, פס' 35 לפסק דינו (פורסם במאגרים; 2022 (להלן: עניין עריית חיפה), שנאמרו לגבי בית הדין למשמעת של עובדי הרשויות המקומיות, אך יפים גם לענייננו בשינויים המחויבים).

כפי שקבעה כב' השופטת פרוקצ'יה בעש"ם 11976/05 חליל נ' נציבות שירות המדינה (פורסם במאגרים; 2007)(להלן: עניין חליל): "הלכה פסוקה היא, כי, ככלל, לא יתערב בית משפט זה באמצעי משמעת שהוטלו על ידי בית הדין למשמעת, אלא במקרים חריגים, בהם קיימים חוסר סבירות או חוסר מידתיות בין חומרת העבירה לחומרתם של אמצעי המשמעת שננקטו לגביה. ההנחה הפועלת לענין היתערבות בית משפט שלערעור באמצעי משמעת היא כי 'חזקה על בית-הדין כי מבין הוא את משמעות אמצעי המשמעת שהטיל על הנאשם, וכי הנורמות הראויות בשירות המדינה הן בתחום מומחיותו' [...]" (פסקה 20 להחלטה).

נפסק כי "על אף העובדה שהנקבלים סבלו רבות במשך עשרים השנים האחרונות וכי היתנהגותם בשנים שחלפו מאז הייתה נורמאטיבית, יצוין כי המעשים והמחדלים בהם דנה הועדה נמצאים ברף הגבוה ביותר של ההיתנהגות האתית הנדרשת מאנשי המיקצוע ואין בעובדות אלה כדי להקל מחומרתם" (פס' 16 לגזר הדין המשמעתי).

...

יישום השיקולים השונים ביחס לגזר הדין המשמעתי הגיעה העת להתכנס ליישום כל האמור לעיל על גזר דינה של ועדת המשמעת.

על רקע זה אני דוחה את טענות מר רון גם ביחס לגזר הדין המשמעתי שהוטל עליו.

על רקע זה אני סבור שיש לבטל את אמצעי המשמעת שהוטל עליהם, ולהחליפו בהתליית רישיונם בפועל לתקופה בת 22 חודשים, ולהפסקת רישומם בפנקס לתקופה זו. תקופה זו היא גבוהה משמעותית במידה רבה מאוד מזו שנקבעה בעניין גשר המכביה.

לפני ערעור שהוגש לפי סעיף 51 לפקודת רופאי השיניים (נוסח חדש), התשל"ט – 1979 (להלן: "הפקודה"), על החלטת המשיב 2, כב' השופט (בדימוס) אמנון סטרושנוב, מיום 23/4/2023, שניתנה בהתאם לסמכות שהואצלה לו ע"י משיב 1, שר הבריאות, ושלפיה אימץ את המלצת המשיבה 3, ועדת המשמעת כהגדרתה בסעיף 47 לפקודה (להלן: "הועדה"), להתלות רישיונו של המערער לעסוק ברפואת שיניים לתקופה של 3 שנים החל מיום 21/5/2023.

עוד הדגישה הועדה בהמלצתה את חומרת מעשיו של המערער, ושקלה מנגד את הודאתו, הבעת החרטה והמניע שגרם לו לעשות כן, וכן הביאה בין שיקוליה את העובדה שמדובר באלימות במשפחה השונה מאלימות או תקיפה כלפי מטופל במרפאה, אך הדגשיה כי ההיבט האתי הרפואי אינו סובל היתנהגות מעין זו המתוארת בקובלנה, והסבירה כי חברי הועדה אינם יכולים לקבל כי מי שממונה על בריאות הציבור יהיה אלים ויסכן חיי אדם, ולכן החליטה להטיל אמצעי משמעת שיהא בו משום הרתעה למערער ולכל ציבור העוסקים ברפואה.

גם שבאותה החלטה החליט המשיב 2 לאמץ המלצת הועדה להטיל על ד"ר ויסבורט אמצעי משמעת של נזיפה בלבד.

חמור מכך, לטענת המערער המשיבים שגו בקביעתם העובדתית שלפיה המערער במשך 3 שנים הפעיל אלימות מינית כלפי המתלוננת! לטענת המערער, כתוצאה מאותה שגיאה ובהסתמך עליה יצרה הועדה השוואה בין חומרת המעשים המיוחסים למערער, לבין מקרה אחר של רופא אשר הורשע בבצוע עבירת אינוס חמורה אשר במסגרת ההליך הפלילי שהתנהל בעיניין נגזר עליו עונש של מאסר בפועל, מאחורי סורג ובריח, למשך 5 שנים, ובמסגרת ההליך המשמעתי שהתנהל כנגדו הוחלט להתלות את רישיונו למשך 3 שנים.

כן הגיש ב"כ המערער החלטה ודו"ח וועדה בעיניינם של שני רופאי שיניים – אב ובנו- ד"ר שאקר וד"ר עומר (הוגשו וסומנו כמוצג מע/2), אשר הורשעו בעבירות של הסגת גבול, תקיפה של מספר אנשים כולל אישתו של ד"ר עומר, וגרימת חבלות של ממש, היזק לרכוש והעלבת עובד ציבור ואשר נגזר דינם ל- 6 חודשי מאסר, ובעניינם שר הבריאות קיבל את המלצת הועדה והטיל על ד"ר שאקר 3 חודשי התלייה בגין עבירות האלימות ועוד שני חודשי התלייה בגין עבירות מס, ואילו על ד"ר עומר הוטלו 3 חודשי התלייה בשל עבירות האלימות.

הלכה היא, כי בית המשפט לא יתערב בהחלטה של ועדה מקצועית כל עוד לא נפלה בה שגגה חמורה, או שממצאיה אינם מעוגנים בחומר הראיות (ראו - ע"א 3425/90 ד"ר אלכסנדר פינסטרבוש נ' שר הבריאות, פ"ד מו(1) 321, (להלן: עניין "אלכסנדר"); ע"ש (מנהליים ת"א) 1066-09 ד"ר דן נגלר נווה נ' שר הבריאות – מדינת ישראל (פורסם במאגרים המשפטיים, 18.11.2010)).

...

איני מקבלת את טענות המשיבים שנושא עבירות מין כלל לא נלקח בחשבון על ידי הוועדה בעת שגיבשה את המלצתה בעניינו של המערער, שכן בסעיף 24 להמלצה, נכתב על ידי הוועדה 'ברחל בתך הקטנה', כי מסכת האירועים המיוחסים למערער דומים יותר בחומרתם לתקדים שעליו הצביע ב"כ הקובל בעניין רופא אחר שהורשע באונס, וזאת, לטעמה של הוועדה, בשל אופייה של האלימות שביצע המערער, ואשר נמשכה כ- 3 שנים וכללה אלימות מינית.

לאור המקובץ לעיל, ולאחר שהצבתי לנגד עיניי את מסכת העובדות שבגינן הורשע המערער, את המלצת הוועדה והחלטת המשיב 2, ואת הטיעונים המפורטים של שני הצדדים, בכתב ובעל פה, ובהתחשב בכלל הנתונים שנשקלו ע"י הוועדה, אלה שלקולא ואלה שלחומרא, ובהתחשב בתקופה שבה נמנעה מהמערער האפשרות לעבוד במקצוע רפואת השיניים, במהלך התקופה שבה שהה במעצר בית ובמהלך התקופה שבה ריצה את עונש המאסר שהוטל עליו בעבודות שירות, הגעתי לכלל מסקנה שיש מקום לקבל את הערעור במובן זה שתקופת התליית רישיונו של המערער לעסוק ברפואת שיניים תקוצר ותעמוד על תקופה של 6 חודשים, וזאת החל מיום 13/7/2023.

סוף דבר הריני מקבלת את הערעור ומעמידה את תקופת התליית רישיונו של המערער לעסוק ברפואת השיניים על תקופה של 6 חודשים, החל מיום 13/7/2023.