עבירות זיוף לפי סעיף 418 לחוק העונשין

במקביל, הגישה כלל גם כן תלונה במישטרה כנגד נתבע 1, בגין עבירת הזיוף, לפי סעיף 418 לחוק העונשין תשל"ז – 1977 (להלן – "חוק העונשין").

...

מכל אלה, באתי לידי מסקנה, כי התובעת לא הוכיחה שנגרם לה נזק שהנתבעות חבות בגינו.

סוף דבר הגם שנתבע 1 שימש כשלוח של הנתבעות, שליחות זו אינה משתרעת על מעשי זיוף ומרמה.

לפיכך, לאור האמור לעיל, התוצאה היא שתביעת התובעת כנגד הנתבעות 2 ו- 3 – נדחית.

על בסיס זה יוחסו למערערים העבירות הבאות: קבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 415 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) (ריבוי עבירות), קבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות עבור אחר, לפי סעיף 415 לחוק העונשין (ריבוי עבירות), זיוף לפי סעיף 418 לחוק העונשין (ריבוי עבירות), וכן שימוש במסמך מזויף לפי סעיף 420 לחוק העונשין (ריבוי עבירות).

...

יתר על כן, עמידה על החילוט באופן שהורה עליו בית המשפט המחוזי אף עלולה לגרום לנזק כלכלי בלתי הפיך ככל שהמערער 1 לא יורשע בסופו של דבר.

לפני סיום אני מבקשת להדגיש כי ההסדרים שעליהם אני מורה במקרה זה נטועים בנסיבותיו המיוחדות, לרבות המורכבות הספציפית הנובעת מהשלב שבו מצויה עסקת המכר.

סוף דבר: הערעור מתקבל באופן חלקי כאמור בפסקה 32-31 לעיל.

בגין אישום זה, נגד הנאשמות 2 ו-4 הוגש כתב אישום לפי סעיפי החיקוק הבאים: ניסיון לקבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 415 לחוק העונשין יחד עם סעיפים 25, ו-23 לחוק זה, או עבירה זו יחד עם סעיף 29(ג) לחוק זה. זיוף בכוונה לקבל דבר בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 418 לחוק העונשין יחד עם סעיף 23 לחוק זה, או עבירה זו יחד עם סעיף 29(ג) לחוק זה. ג.4.

...

ב. אכיפה בררנית 189 סוף דבר 192 פתח דבר עניינה של הפרשה שלפניי, בהונאת משקיעים בהיקף משוער של כ-340 מיליון ש"ח. כתב האישום החמור שהוגש על-ידי המאשימה כולל ארבעה אישומים שונים, המבוססים על מסכת אירועים שונה במקצת, אולם כל אחד מהם מהווה לטענת המאשימה נדבך נוסף בהונאה רחבת היקף, שבוצעה באמצעות שורת חברות וחברות קשורות שפעלו כולן באמצעות הנאשמת 3, רוביקון ביזנס גרופ בע"מ (בפירוק) (להלן – רוביקון או החברה).

לעניין שאלת הפררוגטיבה העומדת לרשות המאשימה להעמיד לדין את עופר, עמד על כך בית המשפט העליון בעניין ורדי: "מקובלת עליי לחלוטין העמדה לפיה, הפעלת דוקטרינת ההגנה מן הצדק, ובעיקר כאשר מדובר באכיפה מפלה ובררנית, לא תותנה, בהכרח, בקיומו של מניע פסול או בכוונת זדון. כפי שהובהר על ידי חברי, פסיקתו של בית משפט זה... מובילה למסקנה כי שערי הדוקטרינה יהיו פתוחים גם אם מדובר בהפליה פסולה בהעמדה לדין, שלא בכוונת זדון, אלא מתוך רשלנות או מחמת טעות שנפלה בשיקול הדעת של הרשות. עם זאת, מסכים אני כי הפעלת הדוקטרינה, במקרים בהם אין מדובר בכוונת זדון או בהחלטות שהתקבלו מתוך מניעים פסולים, תעשה רק במקרים חריגים שבהם עסקינן בהפליה משמעותית, הפוגעת בעקרונות של צדק והגינות משפטית." [ההדגשה אינה במקור – ח.כ.; רע"פ 1611/16 מדינת ישראל נ' ורדי, פס' 2 לפסק דינו של השופט שהם (31.10.2018)] בהתאם, נקבע לא אחת כי הגנה מן הצדק עשויה לקום מקום בו "המצפון מזדעזע ותחושת הצדק האוניברסלית נפגעת, דבר שבית-המשפט עומד פעור פה מולו ואין הדעת יכולה לסובלו. ברי כי טענה כגון זו תעלה ותתקבל במקרים נדירים ביותר, ואין להעלותה כדבר שבשיגרה ובענייני דיומא סתם" [עניין יפת, 370].

רלוונטיים לעניין זה דבריי בעניין ת"פ (ת"א) 13643-04-14 מדינת ישראל נ' אדרי פסקה 355 (פורסם בנבו,22.12.2016): "מקובלת עלי עמדת הנאשמים כי אינם חייבים להראות שהרשות פעלה ממניעים פסולים וכי במקרים מתאים ניתן לבסס טענה לפגיעה בשוויון גם בלא שתידרש בהכרח הוכחה בדבר שיקול זר או הפליה מכוונת וזדונית מצד הרשות (ראו ע"פ 6328/12 מדינת ישראל נ' פרץ, פסקה 23 לפסק דינו של כב' השופט פוגלמן (10.9.2013)), אך אין בכך לומר כי הרשות איננה רשאית לשקול שיקולים רלבנטיים כגון דיות ראיות, אינטרס הציבור בניהול ההליך וסיכויי הרשעה, בבואה להחליט אילו מהמעורבים בפרשה להעמיד לדין" [ההדגשה אינה במקור – ח.כ.].

עם זאת, עופר לא העלה את הטענה בעניין בביז'אייב במסגרת סיכומיו, ומשכך מתייתר הצורך בדיון ובהכרעה בה. סוף דבר לסיכום הדברים, אני מרשיע את הנאשמים בעבירות הבאות: הנאשם 1 בריבוי עבירות של גניבה בידי מורשה, לפי סעיף 393 לחוק העונשין.

סיכום אישום מס' 15 על סמך כל המפורט לעיל, אני מורה כדלקמן: הנני מזכה את הנאשמים 3 ו- 8 מהעברות של קשירת קשר לבצוע פשע, עבירה לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין; זיוף מיסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 418 לחוק העונשין; שימוש במסמך מזויף, עבירה לפי סעיף 420 לחוק העונשין; וקבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 415 לחוק העונשין, ככל שעבירות אלה נוגעות לייפוי הכוח ת/387.

...

בנסיבות אלה, הנני מקבל את טענת המאשימה שלפיה, מרבית הראיות עליהן התבססו אישומים 13 ו- 15 הושגו ונאספו לאחר שחודשה החקירה בתיקים הנ"ל ועל כן, אין כל רלבנטיות להחלטות שניתנו קודם לכן על סמך ראיות חלקיות.

אינני מקבל טענות אלה של המאשימה.

כפי שפורט בהרחבה במסגרת הדיון באישום מס' 1, אינני מקבל את עדויותיהם של וליד הייב ושל פארוק רחאל שלפיהן, הם לא ידעו שמדובר במסמכים מזויפים ובעסקאות לא כשרות, וכי הם התחילו לחשוד רק לאחר שפנו אליהם יורשי המנוחה תוריא.

אשר על כן, הנני מרשיע את הנאשם מס' 2 בעבירות שלהלן: באישום מס' 1, בעבירות שלהלן: שימוש במסמך מזויף, עבירה לפי סעיף 420 לחוק העונשין (מספר מקרים), קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 415 לחוק העונשין (מספר מקרים), שיבוש הליכי משפט, עבירה לפי סעיף 244 לחוק העונשין, ומסירת הצהרה לא נכונה לרשויות המס ביודעין, עבירה לפי סעיף 98(ג) לחוק מיסוי מקרקעין.

כתבי האישום: במסגרת ת"פ 28790-12-17 הורשע הנאשם ביום 6.2.2020, על פי הודאתו בכתב אישום מתוקן, בעבירות של התפרצות לבניין שאינו מגורים ובצוע גניבה, לפי סעיף 407(ב) לחוק העונשין - תשל"ז 1977 (להלן: "חוק העונשין"), התפרצות למגורים, לפי סעיף 406 (ב) לחוק העונשין, גניבה לפי סעיף 384 לחוק העונשין (שתי עבירות), זיוף לפי סעיף 418 לחוק העונשין, וגניבת כרטיס חיוב לפי סעיף 16(א) לחוק כרטיסי חיוב, תשמ"ו 1986.

...

ערעור על פסה"ד נדחה; ת"פ (י-ם) 2211/00 מדינת ישראל נ' דלאח חסן (3.7.03) בו נקבע שאין לאפשר צו לשל"צ בלבד בגין עבירת סיוע להתפרצות ועל כן נגזרו על הנאשם 3 חודשים מאסר שהומרו בעבודות שירות וכן מע"ת. רע"פ 2966/13 נעמנה נ' מד"י (5.5.13) בו אושר גז"ד בעניינם של 3 נאשמים שקשרו קשר לשם התפרצות לדירה והגניבה נכשלה.

סבורני, כי בנסיבות מקרה זה יש לקבוע את מתחם העונש ההולם בגין תיק המקור החל ממאסר למשך 8 חודשים ועד 20 חודשים.

כאמור, ניסיונות רבים לשלב את הנאשם בהליכי טיפול שונים, טרם ניהול ההליכים בתיק דנן לא צלחו, ובסופו של דבר, אף הניסיון שנעשה במסגרת ההליך שבפניי לא הושלם.