החל מתיקון 116 לחוק התיכנון והבניה מיוחס לנאשם, אי קיום צו בית משפט, עבירה לפי סעיף 246 לחוק התיכנון והבניה ועבירה של שימוש אסור במקרקעין, עבירה לפי סעיף 243 (ה) לחוק התיכנון והבניה.
...
בית המשפט העליון הוסיף וקבע :
"כפי שציין בית משפט השלום, כאשר מדובר בהפרה של צו שיפוטי, מדיניות בתי המשפט היא להחמיר בענישה, ובנסיבות המתאימות – להטיל עונש של מאסר בפועל (רע"פ 9239/12 אבו עראר נ' מדינת ישראל (2.1.2013)). זאת, כאשר מתרשם בית המשפט כי הטלת קנסות ועונשים מותנים אינה משיגה את מטרת ההרתעה, ונדרשת פנייה לאפיקי ענישה חמורים יותר. בענייננו, על אף שניתנה למבקש הזדמנות להסדיר את הפרות החוק שביצע, במסגרת פסק הדין משנת 2002, הוא התעלם מהצווים השיפוטיים והמשיך בסורו. בנסיבות אלה, לא מצאתי כי גזר הדין סוטה לחומרה במידה המצדיקה מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי".
רע"פ 11920/04 סעיד נאיף נ' מדינת ישראל (26.03.2007), נדחה ערעורו של נאשם על העונש שהוטל עליו, כלל 45 ימי מאסר בפועל, קנס בסך של 7,500 ₪ והתחייבות בסך של 10,000 ₪, וזאת בגין הפרה ראשונה של צו הריסה לתוספות לבית מגורים בשטח כולל של 308 מ"ר.
עפ"א 61189-07-13 חט'יב נ' ועדה מקומית בקעת בית הכרם (1.4.14)), אישר בית המשפט המחוזי בחיפה גזר דין של 90 ימי מאסר בפועל, על מי שהורשע באי קיום צו שיפוטי להריסת בית מגורים.
כאשר מניעותו של הנאשם לבצע עבודות שירות נובעת מנסיבות שאינן תלויות בו או ברצונו הטוב, אלא אך בשל מצבו הבריאותי שאליו הוא נקלע שלא באשמתו אני סבורה כי לא יהיה זה צודק או הוגן לגזור עליו חלף מאסר בעבודות שירות, מאסר לריצוי מאחורי סורג ובריח, בעניין זה אפנה לרע"פ 1/09 ג'וג'ו אסרף נ' מדינת ישראל, (17.03.2010):
"נציין כי במובן הערכי אין מצבו של אדם עם מוגבלויות צריך לדעתנו להיות שונה לרעה מזה של כל אדם, לא רק בשל חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות, תשנ"ח-1998, המדבר (סעיף 2) ב'זכותו להשתתפות שוויונית ופעילה בחברה בכל תחומי החיים', אלא בשל חובת הגינות שאינה טעונה חוק, והיא מעוגנת בערכים אנושיים בסיסיים. הרי לא יתכן, כי אדם עם מוגבלות ייאסר במקום שאחר לא ייאסר".
הדברים מצאו ביטוי בפסיקה ענפה בה דובר בנאשמים אשר בית המשפט מצא תחילה כי העונש הראוי להם הוא מאסר בעבודות שירות, אולם בשל מצבם הבריאותי שבעטיו הם נמצאו כלא כשירים להשמה בעונש זה , בתי משפט בסופו של דבר השיתו עליהם ענישה מקלה יותר בדמות מאסר מותנה.
בענייננו הגם שבנסיבות ביצוע העבירות וכן בנסיבות הנאשם אני סבורה כי עונש של מאסר בפועל שלא בעבודות שירות קרי מאסר בפועל יש בו כדי להוות פגיעה שאינה מידתית בעניינו של הנאשם ולפיכך, אני מוצאת לנכון לקבוע את עונשו של הנאשם הרף התחתון של מתחם העונש ההולם.
לאור האמור ולאחר שנתתי משקל למכלול השיקולים, אני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים:
3 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים שלא יעבור הנאשם עבירה על פי פרק י' של חוק התכנון והבניה ויורשע בה.
קנס בסך של 55,000 ₪ או 5 חודשי מאסר תמורתו.
