עבירות בנייה ורישוי עסקים: אחריות מנהל בתאגיד

באשר לכתבי האישום שהוגשו נגד אבו והחברה, מעיון בכתבי האישום עולה כי אבו נכלל בהם בשל מעמדו כאחד ממנהלי החברה (ר' סעיף 15 לחוק רשוי עסקים וסעיף 253 לחוק התיכנון והבנייה, ולפני תיקון 116 לחוק, לפיו נבעה אחריות המנהל לעבירות הבניה מתוך אחריות התאגיד, אלא אם עמד בהגנות שנקבעו בדין).

...

נוכח כל האמור, מתקשה אני לבסס ממצאים בדבר היקף ההטמנה בסוף אוקטובר 2004, על המדידה הנטענת בסוף שנת 2004.

סוף דבר - אני מורה על דחיית התביעה נגד נתבע 2.

התובעת תשלם לנתבע 2 הוצאות משפט שכר טרחת עורך דין בסך כולל של 50,000 ₪.

חיים אלבז, מפקח המישטרה הירוקה במשרד להגנת הסביבה, טען בתצהירו כי במהלך שנת 2011, הוא גבה מן הנתבע שתי הודעות באזהרה בשל עבירות על חוק רשוי עסקי, חוק המים וחוק שמירת הניקיון (נספחים 38 ו-39) והלה הודה בפניו, בין היתר, כי הוא מנהל המסעדה ובעל הסמכות הראשית בה. בעדותו, חזר העד על הדברים.

לא זו אף זו, הנתבע אף הורשע, יחד עם בנו, בעבירות של פגיעה בסביבה החופית, זהום מים בנסיבות מחמירות, ביצוע פעולות אסורות בגן לאומי, ליכלוך והשלכת פסולת לרשות הרבים בנסיבות מחמירות, הפעלת עסק ללא רישיון והפרת אחריות נושא משרה בתאגיד (ת"פ 52062-03-12).

הודאותיו של הנתבע בהקמת המסעדה, במגורים במקרקעין בתקופת הבניה, בהשקעת כספים ומשאבים רבים מכיסו, בהפעלה וניהול של המסעדה והמתחם על ידו הלכה למעשה; המנעותו של הנתבע מלהציג את הסכם השכירות הנטען שנחתם בינו לבין ג'ינו ודחיית טענותיו בדבר שימוש כדין במקרקעין; הרשעתו במסגרת ההליכים הפליליים שננקטו נגדו בגין הפעלת המסעדה והמתחם שלא כדין, תוך ביצוע עבירות של פגיעה חמורה בסביבה החופשית, הפעלת עסק ללא רישיון והפרת אחריות נושא משרה בחברה – כל אלה מצדיקים השתת חיוב אישי על הנתבע בגין דמי שימוש ראויים והפקת רווחים, שכן הוא זה שנהנה והתעשר משימוש זה (ראה תא (מחוזי מרכז) 44446-06-12 מדינת ישראל – מינהל מקרקעי ישראל (רשות מקרקעי ישראל) נ' חיים סמיה ואח', 25.5.15, שם הושת חיוב אישי על מחזיקים במקרקעין שהפעילו בהם גן אירועים תוך שימוש חורג מהסכם חכירה).

...

השמאית ריכזה בטבלה נתונים אודות עסקאות שנערכו ביחס לחנויות המצויות בטבריה ועל בסיסם הגיעה למסקנה כי נכון יהיה להעמיד שווי מ"ר בנוי למסחר בטבריה באזור חופי הכנרת לחודש על סך של 11,000 ₪ לא כולל מע"מ. · דמי שימוש ראויים בגין יחידת מגורים – על מנת לאמוד דמי שימוש ראויים ליחידת מגורים, בוצע סקר מחירי דרישה להשכרת יחידות דיור במושבים הסמוכים למקרקעין, אלמגור וחד נס. בהסתמך על סקר זה, העמידה השמאית את שווי דמי השימוש הראויים למגורים לחודש על סך של 42 ₪ עבור מ"ר. · דמי שימוש ראויים בגין חנייה – מסקר מחירים להשכרת מקומות חנייה על בסיס חודשי שערכה השמאית עלה כי באזורי ביקוש כמו תל אביב, ממוצע מחירי דרישה לחודש עומד על סך של 500 ₪ ללא מע"מ בעוד שבצפון באזור הקריות ועכו מוצעות חניות במחירים הנעים בין 200 ל-400 ₪ לחודש, ללא מע"מ. לאור מיקום הנכס, הגיעה השמאית למסקנה כי נכון יהיה להעמיד את דמי השכירות החודשיים למקום חנייה על סך של 300 ₪ לחודש, ללא מע"מ. בנסיבות דנן, לאחר שעיינתי בחוות הדעת והתרשמתי כי עדותה של השמאית בפניי הייתה בהירה ועקבית, תוך שהשיבה באופן קוהרנטי ומקצועי לשאלות ב"כ הנתבעים, ובהתחשב בכך שהנתבעים נמנעו מלהגיש חוות דעת נגדית ומלחשוף נתונים אודות הכנסות החברה, נחה דעתי כי חוות הדעת מהווה בסיס סביר וראוי להערכת דמי השימוש הראויים ועל כן יש לאמצה.

אלא שהואיל ובהכרעת הדין בהליך הפלילי נקבע כי מראיות המאשימה עולה כי השימוש אותו עשו הנתבעים נמשך עד לחודש אוקטובר 2013 (סעיף 53 להכרעת הדין), הרי שדמי השימוש ייפסקו עד למועד זה. סוף דבר על יסוד האמור לעיל, הריני מקבל את התביעה בחלקה ומורה לנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעות דמי שימוש ראויים בסכום של 1,289,166.7 ₪ בגין השימוש שעשו במקרקעין מחודש מרץ 2006 ועד לחודש אוקטובר 2013 ובסה"כ 7 שנים ו-7 חודשים, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מאמצע התקופה (דהיינו מיום 1.3.10) ועד למועד התשלום המלא בפועל.

כמו כן, ישלמו הנתבעים, ביחד ולחוד, לתובעות שכ"ט עו"ד והוצאות משפט בסך כולל של 120,000 ₪ אשר ישולמו תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

ביום 15.7.2015 הודתה הנאשמת, באמצעות נציגה מר אביר שושני, בעובדות כתב האישום, אשר ייחס לה ניהול והפעלת תחנת דלק, עסק הטעון רשוי לפי פריט 2.2 לתוספת לצוו רשוי עסקים (עסקים טעוני רשוי, התשע"ג-2013).

מיתחם העונש ההולם הערך החברתי הנפגע "בקביעת מיתחם העונש ההולם, בהתאם לעיקרון ההלימה, יש להיתחשב בערך החברתי שניפגע, במידת הפגיעה בו, במדיניות הענישה הנוהגת ובנסיבות הקשורות בבצוע העבירה. במקרה דנן, הערך החברתי אשר נפגע הנו הגנה על שלום הציבור. סעיף 1 לחוק רשוי עסקים קובע כי שר הפנים רשאי לקבוע בצוים עסקים טעוני רשוי ולהגדירם כדי להבטיח מטרות הכוללות: איכות נאותה של הסביבה ומניעת מפגעים ומטרדים, מניעת סכנות לשלום הציבור; בטיחותם של הנמצאים במקום העסק ובסביבתו, מניעת סכנות של מחלות בעלי חיים ומניעת זהום מקורות מים, בריאות הציבור לרבות תנאי תברואה נאותים וקיום הדינים הנוגעים לתיכנון ובניה ולכבאות. מכאן שאלו הם הערכים המוגנים על-ידי החוק.

ב-עמ"ק (ראשל"צ) 1642/01 מדינת ישראל נ' אליון שירותי אנרגיה בע"מ (23.12.2001), הושתו על תאגיד אשר הפעיל תחנת דלק ללא רישיון עסק באיזור תעשייה, קנס בסך 18,000 ₪ וצו סגירה.

נזק שניגרם לנאשם מבצוע העבירה ומההרשעה – הנאשמת לא טענה לענין זה. נטילת אחריות ומאמצים לחזרה למוטב – הנאשמת נטלה אחריות בכך שהודתה.

...

לאור כל האמור הנני משית על הנאשמת עונשים כדלקמן: קנס בסך 16,000 ₪; הקנס ישולם ב-16 תשלומים חודשיים, שווים ורצופים מיום 1.5.2016 ועד לפרעון הקנס.

האחד, עפ"א 17492-12-15, שעניינו ערעור על גזר דינו של בימ"ש השלום בנתניה (כב' הש' חנה קיציס) לגבי קולת העונשים שהוטל על משיבים 2 ו-3 בתיק 56399-12-11 מיום 25.10.15, לאחר שהרשיעם בעבירות לפי חוק התיכנון והבנייה וחוק רשוי עסקים והשית על משיב 2- קנס ע"ס 7,000 ₪ או 30 ימי מאסר תמורתו, וחתימה על התחייבות ע"ס 14,000 ₪ למשך שנתיים, ועל משיב 3- קנס ע"ס 30,000 ₪ או 90 ימי מאסר תמורתו, והתחייבות ע"ס 60,000 ₪ למשך שנתיים.

מגיליון רשומו הפלילי עולה כי לחובתו שתי הרשעות קודמות- מיום 9.6.10, עת נדון על עבירה משנת 2004 בגין ניהול עסק ללא רישיון והשלכת פסולת ברשות הרבים ונדון להתחייבות וקנסות, והשנייה מיום 19.9.07 בגין עבירה בשנת 2003 בגין ניהול עסק ללא רישיון וזיהום אוויר מאתרים לסילוק פסולת ונדון לקנס והתחייבות.

בת"פ (ק"ג) 232/09- נגזר קנס ע"ס 40,000 ₪ בגין הפעלת תחנה בגין שני אירועים בלבד בת"פ 13353-04-09 –נגזרו על הנאשמים קנסות ע"ס 500-10,000 ₪ בגין הפעלת אתר פסולת כלפי מועצה מקומית ונושאי משרות בה, כששם נקבע כי לא ניתן לגזור על מועצה מקומית ענייה עונשים כספיים באותה מידה כמו חברות כלכליות המגלגלות מחזורי ענק, כמו גם על עובדי המועצה השכירים ששכרם נמוך ומרחב התימרון שלהם צר לעומת שכירים בתאגידים פרטיים המשתכרים משכורות עתק.

חומרה יתרה נודעה לעובדה כי במהלך ההליך כולו, ובכלל זה בשלב גזירת הדין בבימ"ש קמא ואף במעמד העירעור בפני בימ"ש זה ושיחה עם שירות המבחן- סרב משיב 3 בתוקף להכיר באחריותו לבצוע העבירות מכוח היותו מנהלה של משיבה 1.

...

בענייננו החברה עצמה קיבלה עונש כבד, כמו גם שני המנהלים שהיו מעורבים בביצוע העבירות, ובסופו של דבר בית המשפט החליט לבטל את הרשעתם, והושתו עליהם 100 שעות של"צ, ולא מוצדק בנסיבות כאלה לדרוש ענישה מחמירה דווקא על המנהל הלא מעורב.

במקרה זה אפשר להסתפק בהתחייבות שלא לבצע עבירה ולא לשלוח אדם בן 64 לביצוע של"צ. לעניין האינטרס הציבורי שעליו יש להגן לעניין פעילות התחנה – בסופו של דבר נקבע בגזה"ד שהתחנה תמשיך לפעול ליותר משנתיים נוספות כאשר המערערת ממשיכה עד היום להעביר לשם את הפסולת, הואיל וזה המקום המוסדר היחיד באזור, שלא בכדי קיבל ממשרד להגנת הסביבה רישיון עסק לצמיתות.

דיון ומסקנות לאחר שנדרשתי למכלול השיקולים מצאתי כי דין שני הערעורים להידחות.

כמו כן, בפי הנאשמים טענה ל"הגנה מן הצדק" המצדיקה את ביטול כתב האישום נגדם, זאת לאור פגמים רבים בפעולת הרשויות המוסמכות ובפרט העידר נוחות שחשה כבר מראשיתו של ההליך בדבר המניע, הנסיבות והסיבות שהביאו לבדיקת החשד לכאורה כנגד הנאשמים, פגמים קשים שנפלו בשלב החקירה עובר להגשת כתב האישום, פגיעה בזכויות נחקר ומחדלים במהלך החקירה, אכיפה בררנית בהגשת כתב האישום כנגד הנאשמים בלבד מבלי שהוגש כתב אישום כנגד בעלת הנכס שהיא שותפה מלאה על פי חוק התיכנון והבנייה לאחריות לכאורה, וכן בהגשת כתב אישום כנגד הנאשמים על אף קיומן של עבירות בנייה/ עבירות שימוש חורג באותו רחוב ובסמיכות מיידית לעסקו של נאשם 2 שלא נאכפו על ידי המאשימה, נסיבה המלמדת על רדיפה והתעמרות בנאשמים.

" סעיף 254 לחוק התיכנון והבניה קובע כי קמה אחריות לנושא משרה בתאגיד בפקוח ומניעת עבירות על פי חוק התיכנון והבניה: "(א)  נושא משרה בתאגיד חייב לפקח ולעשות כל שניתן למניעת עבירות לפי חוק זה בידי התאגיד או בידי עובד מעובדיו; המפר הוראה זו, דינו – קנס כאמור בסעיף 61(א)(3) לחוק העונשין; לעניין סעיף זה, "נושא משרה" – מנהל פעיל בתאגיד, שותף למעט שותף מוגבל או פקיד האחראי מטעם התאגיד על התחום שבו בוצעה העבירה.

מדובר בעבירות על פי חוק התיכנון והבניה ולא על פי חוק רשוי עסקים.

...

תורת הצבירה על פי תזת הצבירה, גם אם כל עניין מסוים כשלעצמו לא היה מוביל למסקנה שיש לדחות את הבקשות האמורות, הרי שהצטברותן הכוללת של המחדלים מצד המבקשת, בעוצמתם יחד יש בכדי להטות את הכף לטובת קבלת טענת ההגנה מן הצדק על כל חלקיה כפי שמניתי לעיל בהחלטה.

סוף דבר העולה מן המקובץ ,כי יש מקום לבטל את כתב האישום הן בשל האכיפה הבררנית, הן על בסיס מחדלי החקירה והן בשל הסתמכותו של הנאשם על דברי המאשימה בבדיקתו מולה, כל אחד מאלו בנפרד מהווה עילה לביטול כתב האישום.

לפיכך, אני מורה על ביטול כתב האישום ועל זיכוי הנאשמים.