אכן, בע"פ 7851/13 עודה נגד מדינת ישראל (3.9.15) נקבע:
"כידוע בית-המשפט נוהג לשקול הפחתה בעונשו של נאשם שהחליט לתקן את העיוות שניגרם מעבירותיו. בהקשר לכך צוין כי אינטרס צבורי הוא לעודד החזרת הגזלה ע"י הקלה מסוימת בענישה שמידתה תלויה בהקף ההשבה. היתחשבות בהסרת המחדל על ידי הנאשם בעת גזירת הדין נועדה לקדם שתי תכליות עיקריות: האחת, סילוקו של המחדל כרוך בהשלמת החסר מקופת המדינה והטבת הנזק שניגרם כתוצאה מהעבירה. השנייה, עדוד הבעת חרטה וקבלת אחריות לבצוע העבירה בידי הנאשם. כל עוד לא הושלם החסר בקופה הציבורית, הרי שלא ניתן לומר שהוסר המחדל, וזאת אף אם לא ניתן לגבות את חוב המס במישור האזרחי מסיבה כלשהיא. ביחס לעיתוי הסרת המחדל נקבע כי בדרך כלל השלב לפעול להסרת מחדלים הנו לפני הגשת כתב אישום ולכל המאוחר בעת הדיון בערכאה הראשונה".
ולא מיותר יהא להפנות לקביעה הכללית של בית-המשפט העליון בע"פ 305/75 מיכאל צור נגד מדינת ישראל (6.4.76) שמעולם לא נס ליחה:
"לגבי חובלים ומזיקים, גנבים וגזלנים, מועלים ורמאים למיניהם, חשובה החרטה שבמעשה מן החרטה שבלב ובדיבור. כבר לימדונו קדמונינו שהמתוודה על חטא ואינו חוזר בו לשלם את הגזל, כמותו כטובל ושרץ בידו...אבל מי שעושה להשבת הגזלה, וידויו וידוי וחרטתו חרטה. ושוב: אפילו הניעו את העבריין מניעים תועלתניים ואנוכיים גרידא, אין בהם כדי לגרוע מערכה של החזרת הגזלה כעילה להמתקת דינו. עיקר תכליתם של דיני העונשין הוא להשליט את החוק: משהופר החוק במעשה גזילה, ראשית השלטתו היא בהשבת הגזלה. נוטה אני לומר שדיני הנפשות הולכים אחר דיני הממונות...משבאו דיני הממונות על סיפוקם, שוב דיני הנפשות אינם תבעניים...לא באו על סיפוקם, יקומו דיני העונשין ויעשו את שלהם לגדור הפירצות ולחזק בדק החוק. פשיטא שמדיניות בתי המשפט בפלילים צריכה להיות, לעודד נאשמים שיתקנו את המעוות שעיוותו במעשה עבירתם: ואין עדוד אלא בידיעה שמה שיתקנו יותר, ימתיק עליהם בית המשפט את דינם יותר...אין לך עילה להקלת העונש, טובה ויעילה ומרשימה מעילת השבת הגזלה או שיפוי הנזק. וכן להיפך...אין אני יכול להעלות על דמיוני אף מקרה אחד אשר אף בנסיבותיו המיוחדות לא יתחשב בית המשפט בהחזרת הגזלה או בתיקון הנזק כעילה להמתקת הדין: ומקום שלא הוחזר או תוקן הכל, יתחשב בית המשפט במקצת...".
לאחר הטיעון לעונש, בתאריך 22.6.20 מסרו הנאשמים הודעה שלפיה השיבו 10,000 ₪ נוספים, ואני סבור שמהלך שכזה בהחלט מלמד על חרטה במעש להבדיל מחרטה במלל, בגדרי הכלל שהובא לעיל.
אם בימים כתיקונם, הטלת ענישה בדרך של עבודות שירות משמעותה פגיעה כלכלית מסוימת בנאשמים, אשר יאלצו להאט את פעילות עסקם, הרי שבימים אלה המשמעות של הטלת עבודות שירות על בעלי עסק, שמשך חודשים הושבת עקב המגיפה, משמעה מכה קשה שבעתיים וכאשר ההיתלבטות העונשית הנה בין ענישה בדרך של עבודות שירות לענישה בדרך של של"צ, מתווסף שיקול זה להעדפת האפשרות אשר פוגעת פחות בפרנסתם.
...
אכן, בע"פ 7851/13 עודה נגד מדינת ישראל (3.9.15) נקבע:
"כידוע בית-המשפט נוהג לשקול הפחתה בעונשו של נאשם שהחליט לתקן את העיוות שנגרם מעבירותיו. בהקשר לכך צוין כי אינטרס ציבורי הוא לעודד החזרת הגזילה ע"י הקלה מסוימת בענישה שמידתה תלויה בהיקף ההשבה. התחשבות בהסרת המחדל על ידי הנאשם בעת גזירת הדין נועדה לקדם שתי תכליות עיקריות: האחת, סילוקו של המחדל כרוך בהשלמת החסר מקופת המדינה והטבת הנזק שנגרם כתוצאה מהעבירה. השנייה, עידוד הבעת חרטה וקבלת אחריות לביצוע העבירה בידי הנאשם. כל עוד לא הושלם החסר בקופה הציבורית, הרי שלא ניתן לומר שהוסר המחדל, וזאת אף אם לא ניתן לגבות את חוב המס במישור האזרחי מסיבה כלשהי. ביחס לעיתוי הסרת המחדל נקבע כי בדרך כלל השלב לפעול להסרת מחדלים הינו לפני הגשת כתב אישום ולכל המאוחר בעת הדיון בערכאה הראשונה".
ולא מיותר יהא להפנות לקביעה הכללית של בית-המשפט העליון בע"פ 305/75 מיכאל צור נגד מדינת ישראל (6.4.76) שמעולם לא נס ליחה:
"לגבי חובלים ומזיקים, גנבים וגזלנים, מועלים ורמאים למיניהם, חשובה החרטה שבמעשה מן החרטה שבלב ובדיבור. כבר לימדונו קדמונינו שהמתוודה על חטא ואינו חוזר בו לשלם את הגזל, כמותו כטובל ושרץ בידו...אבל מי שעושה להשבת הגזילה, וידויו וידוי וחרטתו חרטה. ושוב: אפילו הניעו את העבריין מניעים תועלתניים ואנוכיים גרידא, אין בהם כדי לגרוע מערכה של החזרת הגזילה כעילה להמתקת דינו. עיקר תכליתם של דיני העונשין הוא להשליט את החוק: משהופר החוק במעשה גזילה, ראשית השלטתו היא בהשבת הגזילה. נוטה אני לומר שדיני הנפשות הולכים אחר דיני הממונות...משבאו דיני הממונות על סיפוקם, שוב דיני הנפשות אינם תבעניים...לא באו על סיפוקם, יקומו דיני העונשין ויעשו את שלהם לגדור הפרצות ולחזק בדק החוק. פשיטא שמדיניות בתי המשפט בפלילים צריכה להיות, לעודד נאשמים שיתקנו את המעוות שעיוותו במעשה עבירתם: ואין עידוד אלא בידיעה שמה שיתקנו יותר, ימתיק עליהם בית המשפט את דינם יותר...אין לך עילה להקלת העונש, טובה ויעילה ומרשימה מעילת השבת הגזילה או שיפוי הנזק. וכן להיפך...אין אני יכול להעלות על דמיוני אף מקרה אחד אשר אף בנסיבותיו המיוחדות לא יתחשב בית המשפט בהחזרת הגזילה או בתיקון הנזק כעילה להמתקת הדין: ומקום שלא הוחזר או תוקן הכל, יתחשב בית המשפט במקצת...".
לאחר הטיעון לעונש, בתאריך 22.6.20 מסרו הנאשמים הודעה שלפיה השיבו 10,000 ₪ נוספים, ואני סבור שמהלך שכזה בהחלט מלמד על חרטה במעש להבדיל מחרטה במלל, בגדרי הכלל שהובא לעיל.
מסקנות:
לאחר ששקלתי את מכלול בשיקולים דלעיל, באתי אל המסקנה, כי נוכח אי הסרת המחדל בסכום שנותר שאין להקל בו ראש, אך מנגד מאמצי הנאשמים החלקיים, אך הכנים לעשות כן, יש להטיל עליהם ענישה ממשית, אך ברף התחתון של המתחם, כל זאת נוכח הסיבה שהובילה לאי הסרת המחדל (האסון), ולאור מצוקתם הכלכלית, במיוחד בתקופה משברית שבה מגפת הקורונה חובלת בכל בית ובעל עסק בישראל, שעומד וידיו על ראשו - כזו שתאפשר להם את המשך פעילותם הכלכלית.
תוצאה:
אני גוזר על הנאשמים את העונשים הבאים:
על כל אחד מן הנאשמים, 400 שעות לתועלת הציבור.
