עבודה מרחוק בעסק המשפחתי

עקב זהוי זה, בשעה 08:00 למחרת, 26.9.10, עוכב הנתבע לחקירה מהעסק המשפחתי בו עובד "מאפיית אופקים". בדו"ח הפעולה, נ/1, מציין השוטר כי למרות שנאמר לתובע כי הוא חשוד בהתפרצות בלבד טען באזני השוטרים כי אינו פורץ לעסקים.

בעדותה טענה כי החלה לפקפק בזיהוי התובע שמסרה ובבוקר העדות החוזרת ראתה את התובע מרחוק סמוך למקום עבודתה והבינה שלא זהתה נכון.

מצד התובע ישנה עדות בעלת רכיב הוכחה שלילי, אשר הנטל להוכחתו קל. קרי טענתו כי לא פרץ, די בטענה זו כדי להעביר את הנטל לנתבעת אשר ממילא מוטל עליה להוכחת טענה זו. לאחר שמיעת עדויות הצדדים, עיון בחקירותיהם במישטרה ובחינת הנסיבות בגינן שינתה הנתבעת גירסתה, מצאתי כי יש לקבל גרסתה של הנתבעת כי התובע הוא זה אשר פרץ לבית העסק בו עבדה וטענה זו הוכחה במאזן ההסתברויות הנידרש להוכחת טענה עובדתית במשפט האזרחי.

...

מכל האמור לעיל עולה כי גם אם בפועל לא התובע פרץ לבית העסק, אף כי קבעתי לעיל כי ניתן לקבוע כי היא האדם שפרץ, לא נפל דופי במניעיה של הנתבעת והאמינה ומאמינה בתום לב כי אמנם הוא האדם אשר פרץ לעסק.

בהעדר פירוט כאמור בכתב התביעה דין טענות אלו להמחק על הסף.

לאור האמור לעיל אני מורה על דחיית התביעה.

המערער ובוריס הם שתפעלו את החברה, ואילו שני המייסדים האחרים – אורן כהן ויצחק מן – "השגיחו מרחוק" על העבודה, תוך שחלקו של יצחק מן היה בהעמדת ההון הראשוני שנידרש להקמת החברה, ואח"כ נותר יצחק מן פאסיבי בכל הקשור לניהולה.

בפרק עובדות כתב האישום נטען כי המערער הצהיר כי הוא אינו עובד ואין לו הכנסות, וכן הצהיר שאינו מסייע בעסק השייך למשפחה או לידידים או משלח יד שאינם מניבים הכנסה, וכן התחייב כי יודיע למוסד לביטוח לאומי על כל שינוי בפרטי תביעתו לדמי אבטלה (להלן – ההצהרה); המערער הצהיר את האמור לעיל ביודעו כי הדברים אינם נכונים, שכן במועדים אלה עבד בחברה ליצור מדבקות MBIO, ובכך יצר מצג שוא מול המוסד לביטוח לאומי; בהסתמך על מצג השוא קיבל המערער מהמוסד תשלום דמי הבטחת הכנסה [כפי הנראה טעות וצריך להיות "דמי אבטלה" – ל.ג.] בסך של 32,011 ₪; בעשותו כן, קיבל המערער דבר במירמה.

...

בהינתן כי הנפשות הפועלות מאחורי החברה היו בוריס והמערער שפעלו יחדיו, המסקנה המתחייבת היא שגם המערער עסק בעניינה של החברה בתקופה שמחודש דצמבר 2008.

אין בידינו לקבל טענה זו. בסעיף 160(א) לחוק הביטוח הלאומי נקבע כי דמי אבטלה ישולמו למבוטח שהוא מובטל, ובסעיף 163(א) לחוק נקבע כי – "רואים אדם כמובטל אם הוא רשום בלשכת שירות התעסוקה כמחוסר עבודה לפי תנאים שקבע השר באישור ועדת העבודה והרווחה, והוא מוכן ומסוגל לעבודה במקצועו או בכל עבודה אחרת המתאימה לו (לשני אלה ייקרא להלן – עבודה מתאימה) ולשכת שירות התעסוקה לא הציעה לו עבודה מתאימה". בעניין גנוט [עב"ל (ארצי) 37877-05-12 שושנה גנוט – המוסד לביטוח לאומי (17.2.2014)] עמד בית דין זה על התכלית העומדת בבסיס ביטוח אבטלה, ועניינה בעובד שבניגוד לרצונו נמצא מחוץ למעגל העבודה, לרבות עובד שהוצא לחופשה ללא תשלום בניגוד לרצונו.

סוף דבר – על יסוד כל האמור לעיל, הערעור נדחה.

מעדותו של התובע עולות טענות ועובדות שונות, כפי שיפורט להלן בלשון חופשית, (ההדגשות אינן במקור): עדות ראשית (עמ' 1 ש' 19-20) - התובע מנהל עבודה מרחוק.

ר"פ.): "...עסק שבנו אבא ואימא. נתנו לי 30 אחוז כדי שאני אשאר בעסק. רצו שהעסק ישאר במשפחה, אני יכלתי להיות עורך דין. אני הייתי הקורבן. אני סבלתי שם בעבודות עפר זה עסק שאתה לא רוצה להיות בו..." (עמ' 11, ש' 12-14).

...

בנסיבות המקרה כאן ולאחר שחזרתי ועיינתי בעדותו של התובע לפניי ובחקירתו הנגדית, אני סבור כי דין התביעה להידחות.

על כן סבורני כי בנסיבות כאן, גם אם הופרה חובת זהירות קונקרטית של החברה, יש לזקוף לחובת התובע אשם תורם בשיעור של 100%, שכן הוא עצמו היה אחראי לחובה שהופרה.

לסיכום סבורני כי בסופו של יום, גם אם הייתי מקבל התביעה, ללא קשר לתשובה לשאלת "הסיבה המכרעת", מסכום הפיצוי היה מקום לנכות אשם תורם משמעותי בשיעור של לפחות 40% וכן ניכוי המענק הנ"ל לפי תחשיב הנתבעות כך שממילא, התביעה הייתה נבלעת.

סוף דבר התביעה נדחית.

בנוסף לעבודתה בצרכנייה, ביצעה התובעת מביתה, לאחר שעות העבודה הרגילות , עבודות הקשורות בצרכניה : תשלומים, הזמנות, גבייה מלקוחות וטפול שוטף מול ספקים וכן ביצעה מביתה את עבודות הגרפיקה, עבודות מול רואה החשבון, הנפיקה את פדיון החברה, סגרה קופה מרחוק, הפיקה דוחות עובדים ודוחות יומיים וחודשיים, ביצעה גביה מלקוחות שרשומים בהקפות ועיצבה את עמוד הפייסבוק של הצרכניה.

שישית, עיון בחומר הראיות שהציגה התובעת מעלה כי למרות הצהרתה לפיה פוטרה ביום 28.4.2018 על ידי הנתבע 1 לאלתר בשל הריונה ( ר' סעיף 6 לתצהירה) ולמרות שהצהירה התובעת כי: "11. מספר חודשים לאחר שהנתבע פיטר אותי הוא פנה אלי ובקש שאבצע עבורו עבודות גרפיקה נוספות, אולם לנוכח התחמקותו מתשלום שכרי הודעתי לו שאינני מוכנה להמשיך לעבוד ללא תשלום שכרי המוסכם ומבלי לקבל תמורה ראויה". עם זאת עיון בחומר הראיות, נספח ב' לתצהיר התובעת מעלה כי יש תיכתובת מיילים רבות לאחר 28.4.18 מהם עולה כי התובעת ממשיכה לעזור לעסק ומתכתבת במיילים רבים אל מול רואה החשבון של הנתבעת, וזאת לאחר המועד בו טענה כי פוטרה, דבר המחזק את העובדה כי העזרה שנתנה התובעת לנתבע 1 ולצרכניה לא קשורה ליחסי עבודה, אלא מדובר בעזרה משפחתית בלבד, אותה המשיכה לתת גם לאחר המועד בו טוענת כי פוטרה.

...

לא שוכנענו כי הראיות שהובאו בפנינו מספיקות כדי לקבוע כי התובעת ביצעה עבודה סדירה בתפקיד מהותי וכנגד שכר.

ערים אנו לכך כי התובעת אכן עזרה לנתבעת אולם שוכנענו כי מדובר בעזרה של בת משפחה לעסק המשפחתי ולא במסגרת יחסי עובד ומעביד.

נוכח האמור התביעה נדחית.

בטופס נרשם כי התובעת נדבקה ביום 27.9.2020 "בדרך לעבודה ו/או במטוס/טיסה/מהלך העבודה". בחלק שמולא על ידי המעסיק נרשם "לא ידוע לנו על אף עובד/ת חברה (למעט התובעת) שחלה בקורונה בחודש שקדם לארוע ועד ליום בו מילאה לראשונה את הטופס הקודם ב-9.11.2020. לבקשתה של לימור מולא עבורה טופס בל 211 ביום 9.11.2020 (לפני שנה בדיוק)". במסמך "גיליון נוסף בהמשך לתאור פרטי הפגיעה בעבודה במחלת הקורונה – סעיף 3" התובעת כתבה : "בין אם בזמן שהייה במטוס לפני או בזמן הטיסה בארץ או ביעדים השונים כאשר עלו מנקים או בהפסקת שתייה ואכילה במטבחי המטוס או באזורים המיועדים לאנשי צוות בלבד – דיילים/מכונאים/וביטחון אשר ידוע שהיו כאלו חולים/חולים אסימפטומטיים, מנוסעים פורעי חוק שאינם עוטים מסיכה או מורידים אותה (היו לא מעט כאלו בכל טיסה), שיתכן כי היו אסימפטומטיים, ומשהייה בקבינה בזמן בורדינג כדיילת מס' 4 אשר קיבלה נוסעים, שהתה עמם זמן לא מבוטל ותדרכה ופיקחה במעברי החרום במרכז המטוס". לגבי האנשים שהיו איתה בקשר מחוץ לעבודה באותה תקופה, כתבה התובעת:- "כשלא עבדתי שהיתי בביתי לפעמים עם בן זוגי (שהיה בביתו לבדו משום עבודה מרחוק מהבית ושמירה על הוריו המבוגרים), ובתי החיילת (שהיתה באותו הזמן בהרחקה מהיחידה ועבדה מהבית בלבד, כמו כל חבריה ליחידה בחיל הים) שגרה בבית עמי, שניהם בלבד.

כן הוסיפה, כי אנשי צוות קרקע שעסקו בניקיון והבאת ציוד ומזון למטוס בתחנות בחו"ל ניכנסו למטוס כאשר הדיילים היו בפנים, כאשר לא תמיד הם עטו מסיכה ואף אם עטו מסכה היא לא תמיד כסתה את הפה ואת האף.

ב-10 הימים שקדמו להופעת תסמיני המחלה ואף יותר, התובעת לא יצאה לקניונים, מקומות בילוי, מסעדות וכו' ואף לא נפגשה עם חברים קרובים ובני מישפחה כדי למנוע סיכונים.

...

לאחר שמיעת הראיות וסיכומי הצדדים לעניין התשתית העובדתית, אנו קובעים כדלקמן: העובדות הרלוונטיות הן: התובעת ילידת 1967.

עיקר טענות התובעת בסיכומים מטעמה: יש לקבל את התביעה ולהכיר בהדבקות התובעת בקורונה כפגיעה בעבודה, נוכח תפקידה של התובעת כדיילת אוויר שהינה עבודה בסבירות גבוהה ביותר להדבקות במיוחד בתקופה בה לא היו חיסונים או תווים ירוקים/אדומים או בדיקות נוסעים בכניסה לישראל וביציאה מישראל.

] אמנם התובעת אינה יכולה להצביע על הגורם שממנו נדבקה או אפילו מתי בדיוק נדבקה (בעת טיסה במטוס או בעת הנסיעה במונית לעבודה וכו') ואולם מהנתונים המפורטים לעיל, אנו סבורים, כי סביר יותר שהתובעת נדבקה במסגרת עבודתה מאשר בשעות הפנאי.

סוף דבר: הצדדים רשאים לפנות בבקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 15 ימים ממועד קבלת החלטה זו. לעיוני ביום 2.4.2024.