עבודה במשך 200 ימים בשנה נחשבת כאילו העובד עבד שנה מלאה

כאשר מצד אחד נטען שהראיות שהנתבע הציג אינן מהימנות ואינן מתיישבות זו עם זו ומצד שני, אחד התובעים מחזיק בידיו ראיה שיכולה לתמוך בתביעתו אך לא הציג אותה, עניין זה פועל לחובתו ומהוה נימוק נוסף לדחיית התביעה ברכיב זה. האמור לעיל מתיישב עם הדברים שנכתבו על ידי בית הדין בפסק הדין בהליך המקביל בעיניין הטענה לגבי נכונות הדיווחים של הנתבע והתלושים (סעיף 30 לפסק הדין שם).

עם זאת, מאחר שבדרך כלל, דמי הבראה משולמים בגין תקופת עבודה שכבר הסתיימה (שהרי הם משולמים לאחר שהעובד השלים שנת עבודה מלאה), יש לייחס את התשלום מחודש 9/11 לשנה שקדמה לתשלום.

מאחר שהשנתיים האחרונות לתשלום דמי הבראה החלו ביום 1.3.11 (בהתאם לקביעה שהתובע עבד עד יום 28.2.13), יש לראות בתשלום מ – 9/11 כאילו שולם במחציתו גם עבור ששת החודשים הראשונים בשנתיים שבגינן נפסק לזכות התובע פדיון הבראה.

אשר לתקופה בה הנתבע או בנו התייחסו לתובע יונס דראוושה כקבלן – בהיתחשב בכך שרק במסגרת פסק הדין נקבע שיחסי העבודה נמשכו גם בשנת 2013, אי הנפקת תלושים בתקופה זו מתיישבת עם הלך מחשבתו של הנתבע בזמן אמת ואין מקום לחייב את הנתבע בפיצויים בגין הפרה לכאורה שנקבעה רק בדיעבד.

ב. לתובע מס' 2, יוסף צלאח – (1) פדיון חופשה בסך 1,200 ₪ בצרוף הפרישי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל; (2) פדיון הבראה בסך 2,654 ₪ בצרוף הפרישי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל; (3) דמי חגים בסך 2,888 ₪ בצרוף הפרישי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל; (4) דמי גמולים לפנסיה בסך 8,629 ₪ בצרוף הפרישי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.

...

בנסיבות אלה, מקובלת עלינו עדותו לפיה בתקופה שבה שחר ניהל את העסק, הוא למעשה היה תלוי בתובעים שהיו פועלים מיומנים, אנשי מקצוע וכי לא היה לו כל אינטרס או רצון לפטרם (עמוד 20 לפרוטוקול, שורה 23 עד עמוד 21, שורה 6).

בנסיבות העניין, משאין חולק כי מדובר במסגריה, מקובלת עלינו הכרעתו של המותב בהליך המקביל, לפיה חל הצו עליו הצביעו התובעים – צו ההרחבה בענף תעשיית המתכת, החשמל והאלקטרוניקה, מיום 27.9.2004 (י"פ 5332, התשס"ה, 86) - ת/1 לתצהירי התובעים.

מאחר שמעבר להערה זו, שאר טענות הנתבע נדחו וכאמור – אין חולק שהתובעים זכאים לביטוח פנסיוני, התביעה מתקבלת בהתאם לסכומים שפורטו בכתב התביעה, על פי הכלל שאין לפסוק לתובע יותר כפי תביעתו.

פיצויים בגין הפרת חובה חקוקה, אי מסירת תלושים ועגמת נפש לא מצאנו שיש מקום לפסוק לתובעים פיצויים מעבר לסכומים להם הם זכאים על פי הוראות משפט העבודה המגן וזאת מהטעמים הבאים: א. עגמת נפש – מדובר בסעד הנפסק לעיתים נדירות ובמקרים יוצאי דופן ולא מצאנו כי עניינם של התובעים נכלל בגדר מקרים אלה.

סוף דבר – התביעה מתקבלת באופן חלקי ועל הנתבע לשלם לתובעים את הסכומים הבאים: א. לתובע מס' 1, יונס דראוושה – (1) פדיון חופשה בסך 13,440 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל; (2) פדיון הבראה בסך 1,325 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל; (3) דמי חגים בסך 9,240 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל; (4) דמי גמולים לפנסיה בסך 23,737 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.

לעניין זה, במידה וסבורה ב"כ התובע שלא עמד בפני המומחה הרפואי המידע הרפואי המלא, מחובתה לצרף את הרישום הרפואי המלא ולהציג שאלות הבהרה למומחה הרפואי, בהסתמך עליו.

ככל שלא יוגש חומר רפואי כאמור, ייחשב הדבר כאילו אין רישומים רפואיים המעידים על הפגיעה בגב ובצואר ועל בסיס האמור יינתן המשקל הנכון לחוות הדעת של המומחה הרפואי".

בתשובות לשאלות ההבהרה בחוות הדעת מיום 22.1.2016, קובע המומחה הרפואי כי העידר רישומים על תלונות גב בין השנים 1973 ל-2009 (למעט אותם ארבעה רישומים במהלך שנות ה-80'), "שולל כל קשר לאפשרות של תלונות זעירות חוזרות ונישנות, משום שהביטוי הקליני היה צריך להופיע הרבה יותר מוקדם, תוך עבודתו ולא מספר שנים לאחר סיום עבודתו כחקלאי או כנהג". דהיינו, המומחה הרפואי מכיר בהתכנות הפגיעה בגב כתוצאה מחשיפה לתאונות זעירות במסגרת העבודה - אך שולל אפשרות זו במקרה הפרטי של התובע.

...

לטענת הנתבע דין התביעה להידחות הן בשל העובדה שאין בפנינו תשתית עובדתית על בסיסה ניתן לבחון את תביעת התובע להכרה בפגיעה בגב כתאונת עבודה מכוח הלכת המיקרוטראומה, והן לאור חוות הדעת של המומחה הרפואי.

עם זאת, לא מצאנו כל ממש בהשגות התובע על חוות הדעת של המומחה הרפואי ואלו נימוקנו: אין ממש בטענת ב"כ התובע כי המומחה הרפואי איננו כשיר לתת חוות דעת בתביעה שלפנינו.

לאור האמור, התביעה נדחית.

באשר לימי עבודתו של התובע, טען הנתבע כי התובע עבד פחות מ-10 ימים בכל חודש, אך כדי לא לאבד את רישיון ההעסקה שהיה על שמו, היה עליו לדיווח כאילו בכל חודש עבד התובע כ-16 ימי עבודה.

חופשה שנתית: התובע טוען כי במהלך תקופת עבודתו לא יצא לחופשה שנתית ובסיום העבודה לא שולם לו פדיון חופשה, ועל כן לטענתו הוא זכאי לפדיון חופשה שנתית בגין שלוש שנות עבודתו האחרונות בצרוף השנה השוטפת.

בסיום העבודה זכאי העובד לפדיון חופשה בגין שלוש השנים המלאות האחרונות שקדמו לסיום העבודה, בנוסף לזכאותו לימי החופשה בשנה השוטפת (ע"ע (ארצי) 547/06 משה כהן נ' ויליאם אנויה, מיום 8.10.07).

התובע לא הביא ראיות בדבר דמי החופשה ששולמו לו, ולכן נחשב זאת לפי השכר המדווח: בגין שנת 2009 הופרש לו לפי שכר של 154 ₪ ליום.

בגין שנת 2012 הופרש לו לפי שכר של 200 ₪.

...

לאור העובדה שעבודתו התבצעה באזורים מאוכלסים, איננו מקבלים את טענתו כי החל לעבוד עוד קודם לשעה זו (ראו עדות הנתבע בעניין זה- עמ' 15 לפרוטוקול).

סיכומו של דבר, דין התביעה שכנגד להידחות.

סוף דבר: הנתבע ישלם לתובע, תוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין, את הסכומים כדלקמן: יתרת הפרשה לתגמולים בסך 3264 ₪.

מר בולדו ניסה לטעון בעדותו כאילו הציע לתובע הצעות עבודה גם בתוך העיר ראשל"צ (עמ' 11 לפרוטוקול): "בסיום יחסי העבודה באוג' אני נפגשתי אישית עם התובע בחצי חינם ראשל"צ מקום שהוא עבד שם גם מדי פעם, הצעתי לו לעבוד גם בחצי חינם בשכר של 30 ₪ לשעה שהוא משמעותית יותר טוב ממה שעבד במוסדות חינוך, הצעתי לו לעבוד בגני ילדים ובבתי ספר בבאר יעקב שצמודה לראשל"צ.

לטענתו, שמע מאותם עובדים כי לאחר היתערבות עו"ד מטעמם, שולמו להם הפיצויים- ראו לעניין זה סע' 3 למכתב ההתראה, מיום 19.5.14, ששלח ב"כ התובע אל הנתבעת: "לאחרונה ואך באקראי ובהפתעה גמורה, נודע למרשי, כי בעקבות הפיטורים שבוצעו בחברתכם במהלך שנת 2012 הושגה הסכמה לעניין תשלום הפיצויים ושאר הזכויות לעובדים שפוטרו שמרשי נימנה עליהם". לעניין זה ראו גם עדותו של התובע(עמ' 6 לפרוטוקול): "ש. מה ידוע לך שהסתיים שם?

ברור שאין לקבל גרסה זו. אם כן, ככל שהיה נקבע כי נספח זה לא מהוה הסכמה אמיתית מצד התובע להוצאתו לחופשה ללא תשלום, ומשהנתבעת לא הציגה כל מקור אחר המאפשר לה להוציא את התובע לחופשה ללא תשלום (לא הוצג כלל חוזה עבודה, ובהודעה בדבר פירוט תנאי עבודה לא צוינה כל הוראה כזו המאפשרת לה לעשות זאת), אזי ניתן היה לומר כי הוצאתו של התובע לחופשה כפויה מהוה למעשה פיטורים לכל דבר.

פדיון חופשה: בהתאם לדו"חות ריכוזי שכר שהומצאו לתיק, התובע עבד לפחות 200 ימי עבודה בשנתיים הראשונות לעבודתו, ועל כן בהתאם לסע' 3(ב) לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951 (להלן: "חוק חופשה שנתית"), הוא זכאי ל-24 ימי חופשה בפועל בגין תקופת העבודה 14.5.10 – 14.5.12 (12+12): בגין השנה הראשונה לעבודתו- השכר היומי הממוצע שלו עמד על 110.51 ש"ח (לפי תלושי שכר 1/11 עד 3/11- רבע השנה של העבודה המלאה ביותר חלקי המספר 90).

...

נסיבות סיום עבודתו של התובע- האם זכאי לפיצוי פיטורים: כפי שיפורט להלן, שוכנענו כי נסיבות סיום עבודתו של התובע, בעקבות חילופי המעסיקים במקום העבודה, מצדיקות תשלום פיצויי פיטורים.

יודגש כי הפניית התובע לקבלת דמי אבטלה, תומכת אף היא במסקנה כי מדובר למעשה בפיטורים (ראו גם סע' 22 לפסק הדין בעניין ניצנים).

למעשה, הנתבעת הוכיחה כי נמסרה לתובע הודעה בדבר פירוט תנאי העבודה (נספח 4 לכתב ההגנה המתוקן), ועל כן דין תביעתו ברכיב זה להידחות.

סוף דבר: הנתבעת תשלם לתובע, תוך 30 יום מקבלת פסק הדין, את הסכומים כדלקמן: פיצויי פיטורים בסך 6344 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.9.12 ועד לפירעון.

כמו כן, ובשים לב לכשלים הדיוניים בהתנהלות התובע, תשלם הנתבעת לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 2000 ₪, וזאת תוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין.

בחודש ספטמבר אותה שנה, המערער ביקש לחזור לעבודה ועקב מצוקת כח אדם, המשיבה הסכימה לקבלו בחזרה ואולם לאחר כחודשיים, המערער שוב חדל להתייצב לסידורי העבודה ואף השאיר את רכב ההסעה ברשותו למשך 3 ימים.

הקביעה ולפיה אמירת נציג המשיבה הנה בגדר "עידנא דריתחא" ואינה מהוה אקט חד משמעי של פיטורים אינה עולה מעדות נציג המשיבה ומכל מקום גרסת המערער ולפיה המשיבה סיימה את עבודתו על רקע סרובו לעבוד 15-16 שעות ביום – לא נסתרה.

על פי סעיף 3(ב) לחוק חופשה שנתית את מספר ימי העבודה בכל שנה יש לבחון יחסית למיכסת ימי העבודה המקנה זכאות למלוא המכסה השנתית – 200 ימי עבודה או 240 ימי עבודה, לפי הענין.

...

לא מצאנו כי יש מקום להתערב בהחלטת הערכאה הדיונית בקביעת שיעור ההוצאות.

לאור כל האמור, הערעור בקשר לפסיקת ההוצאות נדחה.

סוף דבר הערעור נדחה ברובו, למעט האמור בסעיף 23 לענין פדיון חופשה.