עבודה בזמן שירות מילואים בעזה

בחודש 5/13 החלה התובעת לעבוד במסגרת "השומר החדש" בתכנית שנקראת "מאהל ומגדל" הכוללת עבודה חקלאית בחממות בקבוץ חולות שבעוטף עזה.

(1) אילו היתקיים בו האמור בסעיף 163(א), הוא היה זכאי לדמי אבטלה; לעניין זה, יראו חייל כזכאי לדמי אבטלה, אף אם לא השלים את תקופת האכשרה כאמור בסעיף 161; (2) הוא עבד ששה חודשים לפחות, מתוך שנתיים מיום שיחרורו משירות סדיר על פי חוק שירות ביטחון, למעט שירות צבאי לפי התחייבות לשירות קבע, בעבודה מועדפת והוכיח להנחת דעתו של פקיד התביעות כי עבד כאמור בעבודה מועדפת; במניין השנתיים האמורות לא יובאו בחשבון ימים שבהם שירת המבוטח בשירות מילואים כהגדרתו בחוק שירות המילואים, התשס"ח-2008.

וכך נקבע באותו עניין: "משתכלית מתן מענק לעבודה מועדפת או נידרשת, הנה הפניית חיילים משוחררים לעבודה בסוגי העבודות ובמקומות העבודה, כמפורט בתקנות בלוח ח', החסרים עובדים נוכח נחיצות ביצוע אותן עבודות באותם מקומות למשק המדינה וכלכלתה – בחינת ימי העבודה ושעות העבודה במשך תקופת העבודה המועדפת או הנדרשת צריכה להקבע בעיקרו של דבר לאור האופן בו עובד רגיל היה עובד במשך תקופה בת 6 חודשים באותה עבודה ובאותו ענף". לאור האמור, קבע בית הדין הארצי כי אין לראות בעבודה חלקית שאינה משתרעת על פני יום עבודה מלא, כיום עבודה לצורך קיום התנאי שבסעיף 174(ב)(2) לחוק.

...

התנדבות אינה עונה על הגדרת החוק של עבודה נדרשת/מועדפת, קל וחומר התנדבות בחו"ל. ההכרעה – לאחר שבחנתי את העובדות ואת טענות הצדדים, הרי שעם כל ההערכה לעבודתה ולמעשיה הראויים לציון של התובעת, היא אינה עומדת בתנאים הנדרשים לקבלת מענק לעבודה נדרשת/מועדפת ולפיכך דין התביעה להידחות.

המסקנה הינה כי התביעה נדחית.

הארוע מושא ערעור זה תואר על ידו בתצהיר הנ"ל כדלקמן: "...כמה ימים לאחר מכן, יצאנו למבצע אחרון בקוו שהיעד היה לא כל כך ידוע, ותוך כדי תנועה ירו לעברנו צרור של קלאץ, כדור אחד מתוך הצרור פגע ברימון שהיה באפוד של אפרתי אהוד, כתוצאה מכך נקטעה לאפרתי אהוד היד, ואז המשכנו להלחם בשני המחבלים, תוך כדי הלחימה הזמנו חילוץ, למקום הגיע טנק שחילץ את אהוד והעביר אותו למסוק, ואנחנו המשכנו בלחימה עם שני המחבלים האחרים, אחד הצלחנו להרוג והשני לפי שמועות ניפצע. לאחר מכן, לאחר שנרגעה הלחימה עשינו סריקות לחפש את היד של אהוד אפרתי, עד שהיא נמצאה. לאחר מכן, עשינו מארב על הגופה של המחבל במטרה להוריד את אלה שיבואו לקחת אותו, לאחר מספר שעות משלא בא איש לקחת את הגופה, התקפלנו משם. לאחר שעברנו את הגדר המ"פ הודיע לנו שאהוד אפרתי נהרג, אהוד אפרתי היה חבר טוב שלי, אותו אני מכיר למעלה מ-15 שנה, יצוין כי הורי גם מכירים את ההורים של אהוד...אנו גרים בסמיכות אחד לשני בזיכרון יעקב...". בתצהירו השני תיאר את הארוע באופן מפורט יותר: "בשנת 2006 במילואים בכרם שלום, באחד הימים של המילואים, ביום האחרון של המילואים בסביבות השעה עשר בלילה יצאנו ככוח לפעילות יזומה מעבר לגדר, לאחר שקיבלנו מידע על שתי דמויות שמתקרבות אלינו, חתרנו למגע עם הדמויות. לאחר שחצינו את הגדר לתוך שטח עזה, אחרי שעה הליכה בתוך עזה, הגענו לדמויות, ואז ניפתחה אש ממספר כיוונים, לרבות ירי מנשק, פצמ"רים, ירי צלפים, הירי נמשך כשלוש שעות, במהלכם נהרג חברי הטוב אפרתי אותו אני מכיר מבית הספר היסודי, ועמו גדלתי יחד בזכרון יעקב.

ציינה כי המערער פנה אליה ביום 11.11.07 "בעקבות תחושות של עצב ומצב רוח ירוד במשך השבועיים שקדמו למפגש ושזאת כחודש לאחר שחברו נפל בעת שירותם במילואים...במהלך הבדיקה שלל אובדנות. בגין התרשמותי לסימני דיכאון שקלתי טפול תרופתי במידה וביטויים אלה נמשכים. הוא הוזמן לבקורת כעבור שבוע. לאחר שבוע נערכה שיחה טלפונית במהלכה סיפר על שיפור הוא החליט על כן לא להגיע לבקורת". הוסיפה כי המערער לא פנה אליה פעם נוספת.

המערער עומת בעדותו אל מול העובדה כי לא הביא אף אחד מהאנשים שיעבדו/ עובדים עמו על מנת לתמוך בגירסתו והשיב לכך כי אף אחד מאילו שעובדים עמו אינו מודע לקשייו במהלך עבודתו.

...

רקע כללי: ביום 22.4.2012 דחה המשיב את בקשתו של המערער להכרת זכות מיום 23.12.2010 וקבע כי "בהסתמך על תוצאות הבדיקות ומן הנימוקים המצוינים בחוות הדעת הרפואית מתאריך 10.2.2012" הגיע למסקנה כי "אינה קיימת עדות לקיומו של PTSD ו/או הפרעה חרדה, הקשורה לאירוע מיום 28.4.1998 ו/או לתנאי שירותך הצבאי, כמשמעותו בסעיף 1 לחוק". המערער, יליד 1979, התגייס לצה"ל בחודש יוני 1997 ועבר למסלול "אגוז". לטענתו, בעת אימון לוחמה בשטח בנוי (לש"ב), נפל מגג מבנה, נחבל בראשו ומאז סובל מכאבי ראש וקשיי ריכוז.

נוכח האמור לעיל, דין טענות המערער באשר לתחולת המסלול הירוק- להידחות.

אם כן, במקרה דנן לא שוכנענו כי הונחה התשתית הדרושה על מנת לקבוע כי ד"ר שם-דוד הונחה ע"י פרופ' שקד.

נוכח האמור לעיל, טענתו של המערער לקיומה של PTSD מתקבלת, ואילו טענתו לתסמונת לאחר זעזוע מוח- נדחית.

המבקש עותר להארכת מועד להגשת בקשת רשות העירעור מטעמים אלה: "נוכח המצב הביטחוני ששרר מיד לאחר קבלת ההחלטה, במסגרת מבצע "שומר החומות", פעל משרד הח"מ באופן חלקי ביותר, בשים לב לכך שב"כ המבקש, עו"ד אסף גילר אף נעדר לחלוטין מהמשרד בתקופה זו בשל מגוריו בטווח 40 ק"מ מרצועת עזה, והשבתת מערכת החינוך.

כן, זומן אף עוה"ד גילר לשירות מילואים ביחידתו במהלך המבצע, דבר שהוביל אף הוא ליצירת עומסים כבדים במשרד הח"מ (אישור שירות מילואים מצ"ב), במקביל לעבודה במתכונת המצומצמת גם כך".

...

זאת ועוד, במשרד ב"כ המבקש מועסק עורך דין נוסף, אשר מהנתונים המצויים בתיק עולה, כי הוא מטפל באופן אישי בהליך, הן בערכאה הדיונית והן לפני בית דין זה. לא מצאנו בבקשה טענה כי אותו עו"ד נוסף לא עבד בתקופה הרלוונטית להגשת הערעור ולא הובא הסבר כלשהו לאי הגשת הבקשה על ידו במועד.

בפסיקה נקבע כי "הכלל הוא כי אין ערכאת הערעור מתערבת בהחלטות דיוניות של הערכאה הדיונית האמונה על ניהול הדיון "כגון בעניין גילוי מסמכים" (י' לובוצקי, סדר הדין במשפט העבודה, פרק 21 עמ' 22 (מהדורה חמישית, 2016); ראו גם ח' בן נון – ט' חבקין, הערעור האזרחי, 203 (מהדורה שלישית, התשע"ג-2012)) והיא אינה מחליפה את שיקול דעתה של הערכאה הדיונית בשיקול דעתה, כך ש"גם כאשר מתבקשת המסקנה, שראוי היה לנהוג דרך דיונית אחרת, אין בכך עדיין כדי להצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור בהליך הדיוני המתואר" (ר"ע 457/83 Ohio Medical Products Division of Reduction Company, Inc.

בנסיבות אלה שוכנעתי, שדחיית הבקשה להארכת מועד לא תגרום למבקש עיוות דין.

לאור האמור, הבקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות הערעור, נדחית.

אבקש מביהמ"ש להטיל על הנאשם ענישה מוחשית ומרתיעה בשים לב לעמדת המתלוננת כפי שהוצגה בתסקיר שיכול ותרוצה בעבודות שירות למשך תקופה קצרה לצד ענישה נלווית שהוסכם עליה של קנס, התחייבות וצו מבחן.

רוב השנים הייתי פועל מצטיין, אני תרמתי למדינה הרבה, התגייסתי בגיל 18 לחיל הים, עברתחי מלחמות ועשיתי מילואים עד סוף השרות ותמיד עמדתי לרשות המדינה, תמיד אהבתי לתת ולעזור.

עד שהכרתי את לריסה, אמרתי תודה לאל זו האשה שלי,בנינו חיים יפים והייתה בנינו אהבה עזה, אי אפשר היה להפריד בינינו, הכנסתי אותה לכולם, למשפחה, לחברים למפעל.

...

סוף דבר: לאור כל האמור, מצאתי לנכון ולמידתי להטיל על הנאשם את העונשים הבאים: אני מטילה על הנאשם 4 חודשי מאסר וזאת על תנאי למשך 3 שנים לבל יעבור עבירות בהן הורשע .

כתב האישום מעובדות כתב האישום שהוגש לאחר הליך שימוע, עולה כי החל מיום 10.5.2021 - יום ירושלים תשפ"א, לאחר ירי רקטות מסיבי לעבר העיר ירושלים ועוטף עזה, בתקופת המבצע הצבאי "שומר חומות", החלו הפרות סדר ברחבי הארץ.

הגב' אהובה ברגינסקי עבדה כמורה בבית הספר בו שימש הנאשם כסגן ומנהל במשך כ- 15 שנים, והעידה עליו כי הוא אדם רגיש, שקול ורגוע, וביקשה להודות לו על התמודדותו כשעברו עליה תקופות קשות, וסיפרה שהוא ידע להיתמודד עם סיטואציות מורכבות.

כאן אומר, כי בהתייחס לחומרת הארוע נתתי דעתי לפסיקה שהוגשה מטעם המאשימה, אך איני סבורה שניתן ללמוד ממנה גזירה שווה לענייננו, משום שזו חמורה בהרבה ומתייחסת למעשים שרובם ככולם ננקטו כלפי שוטרים, ובוצעו בנסיבות מחמירות (בת"פ (רמלה) 30541-05-21 מדינת ישראל נ' טהה ואח' (16.5.2023) – הוטלו עונשי מאסר לריצוי בעבודות שירות, והוגשו ערעורים תלויים ועומדים שטרם נדונו: עפ"ג 70836-06-23 טהה נ' מדינת ישראל; ועפ"ג 67492-06-23 מדינת ישראל נ' סרפנדי); ת"פ (ירושלים) 30896-05-21 מדינת ישראל נ' נעמאן (17.10.2021); ת"פ (ירושלים) 31021-05-21 מדינת ישראל נ' נתשה (19.9.2021)).

כאמור, מדובר במי שתרם לחברה ולציבור מאז מלאו לו 18, בשירות קרבי בצה"ל ובהתנדבות בשירות מילואים עד גיל 40.

...

בסופו של דבר, שירות מבחן חיווה דעתו כי הנאשם הוא אדם נורמטיבי, שתרם רבות לחברה במשך שנים, איש משפחה וחינוך, ושהמעשים אינם אופיינים לאורחותיו.

אשר על כן, מתוך שנתתי דעתי למכלול השיקולים הצריכים, בהתחשב ברף המעשים שביצע בנסיבותיהם, בשילוב עם תרומתו הציבורית של הנאשם במגוון תחומים לאורך תחנות חייו, העבודה העצמית שהוא עובר והנזק הקונקרטי שנגרם ועלול להיגרם לו, אני סבורה שזהו המקרה החריג שבחריגים שבו נכון להורות על ביטול ההרשעה.

אשר על כן, החלטתי לאמץ את המלצת שירות המבחן ואת עתירת ההגנה, ואני מורה כדלקמן: הרשעת הנאשם בדין תבוטל.