גורמים אלו דאגו לעדכן אותי אישית, אחת לפרקים אודות פעולותיו הנמרצות של דורון לקידומה של העיר, וציינו בפני כי מאז מינויו עלתה הערייה על דרך המלך בכל הקשור לתיפקוד מוניציפלי תקין, באשר וועדות מוניציפליות שונות חזרו להיתכנס בה כסדרן, תושבים זכו לאוזן קשבת ולמענה מהיר ויעיל לפניותיהם (מענה שכמעט לא היה קיים עד לאותה עת), תוכניות בנין עיר שונות שנדרשו לפיתוחה של העיר ושנזנחו עד למועד כניסתו של דורון לתפקיד, החלו להיות מקודמות בה במלוא המרץ, לרבות תכנית אב לביוב של עריית טייבה, אשר הייתה "תקועה" במשך 12 שנים בועדה המחוזית ורק לאחר מינויו של דורון התאשרה על ידי הוועדה המקצועית למים וביוב, וכיו"ב.
לאור כל זאת ולנוכח פעולותיו הטובות והנמרצות של דורון לשיקומה של העיר, החלטתי להעניק לעירייה בראשותו מענק מיוחד של כ-5.9 מיליון ₪ מרזרבת השר, כדי שיכול לקדם פרויקטים ייחודיים אותם ביקש לבצע, ובמכתבי מיום 24.8.09 אף ציינתי בפני דורון את שביעות הרצון הרבה שהייתה לי כשר פנים, מתפקודו.
על אפשרות המרת סעד האכיפה עקב הפרת ההבטחה המינהלית בסעד כספי עמדה שופטת בית המשפט העליון, כב' השופטת ד' ברק ארז, בחיבורה "משפט מינהלי – משפט מנהלי כלכלי", ההוצאה לאור של לישכת עורכי הדין (תשע"ג – 2013) בעמ' 337, בהתייחסותה לסעד במקרה של הבטחה שלא קויימה בשל צידוק חוקי:
"בהקשר זה השאלה מיתמקדת באפשרות לפסוק פיצויים כתחליף לאכיפה (שהיא הסעד הניתן ברגיל בגין הפרה מנהלית תקפה). ההצדקה לפסיקת פיצויים בנסיבות אלה נשענת הן על השאיפה לממש הגינות שלטונית ולטפח את אמון הציבור ברשויות, התומכים מלכתחילה בהכרה בתוקף המחייב של ההבטחה המינהלית, הן על שיקולים של שויון בנשיאתם של נטלים שילטוניים, והן על שיקולים התומכים בהגנה על הסתמכות, אם היתה כזאת. אולם משתמעת ממנה תמיכה בכך שאי קיום הבטחה תקפה צריך להיות מלווה בפיצויים, לפחות בנסיבות שבהן דבק בהתנהגותה של הרשות אשם, לפי מידתה של הפגיעה בהסתמכות.....ניתן לקבוע שפסיקת סעד כספי בנסיבות מתאימות, כאשר הציווי אינו אפשרי, תואמת את מגמות ההתפתחות הכללית של המשפט הצבורי בכל הנוגע להתמודדות עם מצבים שבהם אי אפשר לקיים בעין את זכותו של הפרט הנוגע בדבר. היא גם תואמת את הגישה העולה מן הפסיקה שדנה בהשתחררות מחוזה מנהלי"
למען סבר את האוזן, גם אם הייתי סבור כי השר חרג מסמכותו במתן ההיתחייבות האמורה – ואינני סבור כך - הרי שאין בכך כדי להשפיע על זכויותיו של התובע בדין האזרחי.
התובע העיד (עמ' 12-13) כי:
"כשבא אלי שר הפנים והציע לי את התפקיד קודם כל הוא אמר לי ניסיתי. בצורה ישירה והגונה. אנשים של המפלגה שלהם, אנשים שנאי מכיר סירבו. אני פונה אליך. שאלתי אותו למה אתה רוצה שאעשה את זה. הוא אמר ליש זו משימה לאומית. הוא שכנע אותי בזה. אבל, אבל, אם הוא היה אומר לי התפקיד שלך זמני, שנה, שנה וחצי, הייתי אומר לו תודה רבה אדוני. עם כל הכבוד למשימות לאומיות, אני לא הורס את החיים שלי בשביל חצי שנה. כשבא אלי שר הפנים ואמר לי יש לך לפחות עד 2013, דהיינו 5 שנים, ואחר כך קרוב לוודאי שזה יימשך, אז יכולתי גם לבוא ולהסכים לתקופת צינון והתנתקות (מסוכנות הבטוח – הערה שלי, ר.א.) של 7 שנים בהסכם של אי תחרות."
דברים אלה של התובע לא נסתרו, והם למעשה משתלבים עם האמור בתצהירו של השר, אשר כאמור, המדינה בחרה שלא לחקור אותו עליו.
...
נוכח הסכסוך המקצועי בין שני בעלי התפקידים הגיעה המדינה לכלל מסקנה כי אין אפשרות ששני בעלי התפקידים ידורו בכפיפה אחת, וביטלה את מינויו של התובע.
לפיכך, אני סבור שלגבי 6 החודשים הראשונים לאחר סיום תפקידו (11/2009 - 4/2010), מגיע לתובע פיצוי בגובה שכרו המלא כיו"ר ועדה ממונה, ובאשר לתקופה שממועד זה ועד למועד תחילת התמחות (5/2010 -3/2011) – 11 חודשים נוספים - מגיע לו פיצוי בגובה ההפרש שבין שכר זה לבין השכר הממוצע במשק, אשר אותה עת עמד על סך של 8,430 ₪, שכן לטעמי, נוכח נסיונו ועברו התעסוקתי התובע יכול היה להשתכר לפחות שכר זה, לאחר תקופת חיפוש עבודה בת 6 חודשים.
נוכח כל האמור אני קובע כי התובע זכאי לפיצוי כדלקמן:
בגין התקופה הראשונה (11/2009-4/2010):
43,415 X 6 = 260,490
בגין התקופה השניה (5/2010-3/2011):
(43,415 – 8,430) X 11 = 384,835
בסך הכל זכאי התובע לפיצוי בסך של 645,325 ₪.
בעניין זה ר' דבריו של כב' השופט פוגלמן בדבריו בפסק דינו:
"אוסיף כי במסגרת שקילת השלכות ההחלטה על נושא העתירה על העותר, נתתי דעתי גם לכך ששמו הטוב לא נפגע באופן ממשי, בשים לב לעמדת משרד הפנים שלפיה לא נפל כל פגם בתפקודו, והעברתו מכהונה הינה פועל יוצא של הנסיבות."
על כן איני מוצא לנכון לפסוק לתובע פיצוי בראש זה.
אשר על כן, אני מחייב את המדינה לשלם לתובע את הסך של 645,325 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין, מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.
