התובעת עותרת לסעד של מתן חשבונות מהנתבעת אודות כלל נכסי המנוח וכספיו, שהצטברו עד ליום 04.04.2000 בשל זכותה מכוח הסכם הגירושין משנת 2001, וכן פירוט כספי המנוח שנגבו על ידי הנתבעת מכוח הצוואה.
בנוסף, מצב של ריבוי הליכים בגין מסכת עובדתית אחת גובה מחיר כלכלי מבעלי הדין ומהקופה הציבורית ואף עלול להביא להכרעות סותרות (השוו: גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה 12, 2015) עמ' 305).
השוואה של טענות התובעת בהליך הקודם להליך הנוכחי, מעלה שהיא טוענת נגד בעלותה של הנתבעת (בהליך זה) במחצית הזכויות בדירה, בדיוק על יסוד אותן טענות שנטענו בהליך הקודם לדמי שימוש, לרבות ביחס לרישום שגוי ומוטעה על סמך צו קיום צוואה שלטענתה אינה כוללת את הדירה ברכוש המנוח, וכן אודות אותו הסכם המאוחר שבין התובעת למנוח, כפי שטענה בהליך הקודם (ראו סעיפים לכתב ההגנה; סעיפים 21-9 לתע"ר הנתבעת (התובעת בהליך זה) מיום 28.04.20, עמ' 20).
...
מצאתי כי יש בהתנהלות כזו מטעמה של התובעת יותר משמץ של קנטרנות וטורדנות במשמעות תקנה 41(א)(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, ויתרה מכך, יש בכך גם חוסר תום לב.
בנוסף מצאתי כי תביעה שמוגשת לאכוף הוראות בהסכם גירושין בחלוף של למעלה משני עשורים מהמועד בו נולדה עילתה- נגועה בחוסר תום לב קיצוני ודינה להידחות על הסף.
בנסיבות אלה, דין התביעה להידחות גם בשל היותה חסרת תום לב.
סיכומו של דבר
קיים מעשה בית דין בנוגע לסעד ההצהרתי המבוקש בתביעה.
לאור כל הנימוקים המפורטים לעיל, אני מורה על דחיית התביעה.
