סרבנות גט: בעל מתעלם מפסק דין ומזלזל בכבוד בית המשפט

בבית המשפט העליון בש"פ 1478/20 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופטת י' וילנר המבקש: פלוני נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הרבני 2. פלונית 3. פלוני בקשה לביטול קנס לפי סעיף 7א(ב) לחוק בתי דין רבניים (כפיית ציות ודרכי דיון), התשט"ז-1956 תאריך הישיבה: ה' בניסן התש"ף (30.3.2020) בשם המבקש: עו"ד יעל נגר; עו"ד מרדכי סאסי; עו"ד בעז בן צור; טו"ר משה מיטלמן בשם משיב 1: עו"ד רפי רכס בשם משיבה 2: עו"ד אביעד הכהן; עו"ד אסנת שרון ][]פסק-דין

דיון והכרעה טרם אדרש לטענות העומדות בלב הבקשה, אקדים ואומר כי רוב רובן של טענות המבקש במישור הפרוצידורלי נדונו ונדחו זה מכבר לפני הערכאות השונות, לרבות בית משפט זה, ואין עוד כל מקום לשוב ולהדרש להן, וודאי לא במסגרת זו. טענתו המרכזית של המבקש בהקשר זה, כי בגין הכשל שנפל בשינוי מעמדו מעד לבעל דין – אשר גרם לו לטענתו לעיוות דין "הגדול ביותר", שכן על פי הטענה הדבר הביא לכך שניתן נגדו פסק דין "בהעדר הגנה" – אין בה כל ממש.

אין גם מקום להדרש ליתר טענות המבקש בדבר כשלים פרוצדוראליים נוספים שנפלו לטענתו בהליך (ביניהן הטענה בעיניין סדרי הדין לפיהם היתנהל הליך בזיון בית משפט והטענה כי הוא כלל לא ידע על קיומו של פסק הדין המחייב את בנו במתן גט).

אין מחלוקת כי ניתן פסק דין המחייב את הבן במתן גט. בית הדין קבע כי הגורם שעומד מאחורי סרבנות הבן ליתן גט לאישתו הוא המבקש.

אוסיף בשולי הדברים, אך לאו דוקא בשולי חשיבותם, כי מתוך עיון בפסקי הדין של בית הדין הרבני על ערכאותיו, כמו גם מהציטוטים המובאים בהם מתוך פרוטוקולי הדיונים, עולה כי המבקש התבטא בפני בית הדין באופן מזלזל ובוטה.

אין צורך להאריך בדברים על חשיבות עצמאות ואי תלות הדיינים, ופסקי הדין שבפנינו ממחישים כי הדיין לא ירא ולא ייחת מלשפוט דין אמת וצדק בהיתעלם מלחצים ורעשי רקע כאלה ואחרים.

...

]השופט ד' מינץ: לפנינו בקשה לביטול קנס לפי סעיף 7א(ב) לחוק בתי דין רבניים (כפיית ציות ודרכי דיון), התשט"ז-1956 (להלן: חוק כפיית ציות), בסך של 5,000 ש"ח ליום, שהצטבר עד למועד הגשת הבקשה לסך של 920,000 ש"ח. עניינו של המבקש נידון במסגרת הליכים שונים המתגלגלים מזה מספר שנים, הן לפני בתי הדין הרבניים והן לפני בית משפט זה. לצורך הבנת התמונה במלואה וחרף אריכות הדברים, אין מנוס מלפתוח בסקירת ההליכים הרלוונטיים לענייננו, לאורך השנים, שלב אחר שלב (אף כי גם בתיאור זה אין כדי למצות את השתלשלות ההליכים כולם, בשל מספרם והיקפם הרב).

בית הדין הרבני הגדול קבע בפסק דינו מיום 8.8.2016 כי אין חולק שחלק מטענות המבקש הועלו על ידו לראשונה בערעור, ומשכך, דינן להידחות אף מטעם זה לבדו.

אין מנוס מלהסתייג מהתנהלות שכזו, ולהעיר כי אין לה כל מקום – הן בין כתלי בית המשפט והן בין כותלי בית הדין.

באשר לפסק דינו של בית הדין הרבני הגדול מיום 3.4.2020 (אשר הפחית את גובה ההוצאות שהושתו על המבקש בגין התנהלותו והתנהלות באי כוחו בהליך), ועליו ביקש המבקש להסתמך, הרי שלכל היותר ניתן למצוא בו הוכחה נוספת, כי בניגוד לטענות המבקש כי בית הדין הרבני, על ערכאותיו, עשה יד אחת נגדו בשימוש לרעה בהליכי משפט, הרי שהפחתת סכום ההוצאות שהושתו עליו תוך קבלת חלק מטענותיו "ולו בשל הספק", אך מחזקת את המסקנה כי בית הדין הרבני בחן את עניינו של המבקש בנפש חפצה וללא כל "דעה מוקדמת". למרבה הצער המבקש אטם את אוזניו מלשמוע.

בית הדין האזורי התרשם ישירות מהראיות שהובאו בפניו ומחקירתו של המבקש והעדים שהעידו בפניו, והגיע למסקנה כי המבקש השפיע על בנו, ואין מקום שנתערב בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידו.

מדינת ישראל בתי הדין הרבניים תיק 292687/2 בבית הדין הרבני האיזורי נתניה לפני כבוד הדיינים: הרב שניאור פרדס, הרב מיכאל עמוס, הרב חיים ו' וידאל התובע: פלוני (ע"י ב"כ עו"ד אבי גפן) הנתבעת: פלונית (ע"י ב"כ עו"ד ורדה חקלאי) הנידון: אכיפת הסדרי שהות ומאבק בהסתה ובניכור הורי – קנסות והוצאות משפט פסק דין[footnoteRef:1] [1: מתוקן בהתאם להחלטות בית הדין מיום ד' באב התשע"ז (27.7.2017) ומיום ט' באלול התשע"ז (31.8.2017).]

הקדמה התיק שלפנינו הוא מורכב, קשה ונדיר, והוא המקרה החמור ביותר שראה וחזה בית דיננו במשך שנים רבות של סרבנות קשר והסתה של אם בממדים מזעזעים אשר גרמה בהתנהלותה כ"אם בישראל" להרס ופגיעה נפשית בילדיה כאשר חיבלה במזיד ובלב אטום ביחסי ילדיה עם אביהם עד כדי הצורך בטיפולים פסיכיאטריים.

דיווחי הרווחה על סרוב הילדים בתאריך ז' בטבת תשע"ג (20.12.2012) הוגש דיווח מהרווחה שלשונו כך: "[...] ילדיו סרבו לעלות הביתה [...] שלושת הפעמים הראשונות בילו עם האב בפארק [...] ניתן לצפות במערכת יחסים לקויה [...] קושי בולט לנהל שיחה בסיסית כאשר האב שואל שאלות והילדים לא מגיבים או מגיבים בתשובות מזלזלות "מה איכפת לך, מה עניינך וכו' [...]" שיפור חד־פעמי בהתנהלות הילדים בשלב מסוים, אולי מחמת המשך הטיפול במכון שינוי, היה נראה שחלה היתקדמות בעיניין, כפי הדיווח מהרווחה מיום י"ד בטבת תשע"ג (27.12.2012) שבו נכתב: "[...] תאור המפגש [...] ב־24.12.12 [...] כבר ברגע שהילדים פגשו את אביהם הם ניראו מחויכים ונינוחים [...] לחנות המשחקים [...] האב נראה נינוח אתם. ליווה כל אחד מהם והיה שותף יחד עימם להתלבטויות. הילדים ניראו נינוחים, משתפים את האב ולא נרתעים או מסויגים ממנו. לאחר חצי שעה בחרו הילדים במתנות [...] ללכת לאכול [...] בית הקפה הסמוך [...] בנגוד לביקורים הקודמים [...] ניתן היה לחוש באוירה טובה יותר ורגועה [...]" כמו כן, בהחלטת בית הדין מתאריך ד' באדר תשע"ג (14.2.2013) נכתב: "[...] הגב' זיוה ראובן פק"ס לסדרי דין שלוותה את המפגש החמשי דיווחה על היתרשמות חיובית יותר (דיווח מיום 27.12.12) –

בנידוננו, חלקו הארי של הנכס ששוויו היה שלוש מאות שלושים ואחד אלף דולר נקנה בכספי האשה, ואילו חלקו של האיש מבלעדי המשכנתה עמד על כעשרים וחמישה אלף דולר בלבד וכפי שהעיד בעצמו בדיון בתיקם של הצדדים עוד קודם לסידור הגט.

בעיניין טענת האיש כי שילם את המשכנתה מחודש נובמבר 2009 ועד דצמבר 2011, טוענת האשה כי האיש מיתעלם כי תשלומיו אלו בוצעו כרכיב בדמי מזונות ילדיו כפי שנפסק בביהמ"ש. האשה מבקשת כי האיש ישלם סך 33,678 ש"ח שהוא מחצית מתשלומי המשכנתה מחודש ינואר 2012 ועד אפריל 2016.

גובה דמי המדור בפועל וסכום החיוב במקרה דנן בו יש לאיש בעלות על שליש מהדירה שהקטינים מתגוררים בה – נתונה לסמכותו של ביהמ"ש. חישוב חובות הצדדים בנושאים שבסמכות בית הדין לאור האמור להלן חישוב החובות ההדדיים ללא קזוז וללא היתייחסות למדור הילדים שבסמכות ביהמ"ש. חוב האשה (האם) לאיש (האב): לאור האמור חייבת האשה דמי שימוש בסך 2,300 ש"ח למשך 74 חודשים שעולים לסך 170,200 ש"ח. עם חובת האשה בחלקה במשכנתה לתקופה הנ"ל שבה שילם האיש את המשכנתה לבדו בסך 15,000 ש"ח התוצאה היא 185,200 ש"ח שחייבת האשה לאיש.

...

גובה דמי המדור בפועל וסכום החיוב במקרה דנן בו יש לאיש בעלות על שליש מהדירה שהקטינים מתגוררים בה – נתונה לסמכותו של ביהמ"ש. חישוב חובות הצדדים בנושאים שבסמכות בית הדין לאור האמור להלן חישוב החובות ההדדיים ללא קיזוז וללא התייחסות למדור הילדים שבסמכות ביהמ"ש. חוב האישה (האם) לאיש (האב): לאור האמור חייבת האישה דמי שימוש בסך 2,300 ש"ח למשך 74 חודשים שעולים לסך 170,200 ש"ח. עם חובת האישה בחלקה במשכנתה לתקופה הנ"ל שבה שילם האיש את המשכנתה לבדו בסך 15,000 ש"ח התוצאה היא 185,200 ש"ח שחייבת האישה לאיש.

היא מצטטת את פסק הדין דאז מתאריך י"ב במרחשוון תשע"א (20.10.2010) שבו נכתב בין השאר כדלהלן: "גם תגמולי הפיצויים שבחשבון הנפרד של האישה שזכאית היא להם מחמת הפגיעות הנפשיות של דור שני ליוצאי שואה, אינה בכלל האיזון והם בכלל הסעיף הנזכר המתמעט מהאיזון [...] לפיכך גם תביעה זו דינה להידחות." בית הדין הגדול בפסק דין הערעור מתאריך ה' באב תשע"א (5.8.2011) כתב בפסק דינו בתיק דנן (הרבנים הגאונים: הרב ציון אלגרבלי, הרב חגי איזירר והרב אברהם שרמן שליט"א), בזו הלשון: "וכן בנושא הפיצויים בגין השואה יש להגדירם מעצם טיבם וטבעם כנזקי נפש וגוף שלפי החוק הם מוחרגים מכלל נכסי ברי איזון." צודקת האישה בטענתה ולפיכך תביעה זו נדחית.

לסיכום נפסק: לאחר חישוב חיובה של האם בקנסות ושאר חיובי הצדדים כאשר פסיקה זו היא ללא חישוב המדור שאינו בסמכותו של בית הדין נמצא כי: האישה (האם) חייבת לאיש (האב) סך של 172,550 ש"ח ועליה לשלמו תוך שלושים יום.

מדינת ישראל בתי הדין הרבניים ב"ה תיק 970017/8 בבית הדין הרבני האיזורי תל אביב יפו לפני כבוד הדיינים: הרב מאיר פרימן – אב"ד, הרב מאיר קאהן, הרב יצחק רפפורט התובעת: פלונית (ע"י ב"כ טו"ר אלעד זמיר ועו"ד שי שפירא) נגד הנתבע: פלוני (ע"י ב"כ עו"ד יהודה חימי וטו"ר יעקב קלמן) הנידון: כתובה שנקוב בה סכום מופרז כשברקע טענות למעשי כיעור ולמרידה פסק דין[footnoteRef:1] [1: נוסח מתוקן על פי החלטת בית הדין מיום ה' באייר תשע"ז (1.5.2017) בתיק 970017/12]

בשלב זה התחננה הנתבעת על נפשה כי התובע יסלח לה. הודתה כי שיקרה לו בהרבה עניינים והחלה שולחת את אחיותיה, אימה, חברותיה – "כל העולם" – רק כדי להעביר התובע מהחלטתו להתגרש – ואולם התובע מאס בחיי השקר, ההפקרות והזלזול של הנתבעת ועמד על רצונו להתגרש (להלן: "מועד הקרע").

מחד גיסא קשה לקבוע באופן ברור שהצדדים מורדים זה בזה, אך מאידך גיסא אין להיתעלם מטענות הבעל בעיניין.

הטענה לפטור מהכתובה, מלכתחילה, בשל היותה 'מוגזמת' ביחס לטענת הכתובה המוגזמת וטענות על כך שהרב שערך את החופה הסביר לבעל שהסכום בכתובה נכתב רק לשם הכבוד.

להלן פרוטוקול הדיון מיום י"א בסיוון התשע"ד (9.6.2014): "דעתו של בית הדין, לאחר הגט בית הדין יקיים דיון ויחליט על פי שיקול דעתו, ללא קשר לבית המשפט.

אם תחויב האשה, במסגרת פסיקת בית המשפט, לשלם כספים לאבי הבעל או לדוד הבעל, תהיה האשה רשאית להגיש בקשה לבית הדין לבחון מחדש את ההחלטה ביחס לסכום הכתובה, שנפסקה על דרך הפשרה.

...

נכון הדבר שקיים איסור מוחלט לבצע הפלה, אמנם במהלך הדיונים התברר שהבעל ידע על רצון האישה לבצע את ההפלה, עוד לפני ביצועה ובסופו של דבר אף הסכים לביצוע ההפלה.

האישה הסכימה להצעה, אף בסופו של דבר ההצעה לא התקבלה כי הבעל סירב לעזוב את הבית לצורך סידור הגט.

בבית המשפט העליון עא 164/67 היועץ המשפטי לממשלה יחיא ו-אורה (נדרה) אברהם פסק דין

הנחה משפטית זו ודאי נכונה היא וגם השופט המלומד-משער אני-לא התעלם ממנה, ואם הוא, אף-על-פי-כן, דחה את בקשת השיחרור, על כרחך אתה אומר כי הוא לא שוכנע שהמשך המאסר לא יהיה בעתיד סיבה מסבבת לנתינתו של הגט.

הוא ודאי זכר ולא שכח, מנסיונו בימי דיון הבקשה הראשונה, כי עקשנותו עלולה להיות לו "עזר כנגדה". ובזה יכולתי בעצם לסיים את פסק-הדין אלמלא בעיה אחת, הלכתית, שהועלתה על-ידי השופט המלומד בסוף פסק-דינו והיא: שרבני ישראל ישתמשו באחת משתי התקנות שהוצעו על-ידי המלומד והלמדן הגדול, הקדוש ד"ר פריימן ז"ל, בפרק האחרון של ספרו המפורסם "סדר קידושין ונישואין". וזה לשונו של השופט המלומד: "אינני סבור כי יש מקום בימינו אנו לסנקציה יותר חמורה מאשר מאסר רגיל לשם כפיית גט. אך קיימת דרך אחרת במסגרת ההלכה להבטחת כבוד החוק ולתקנת בנות ישראל, והיא לעשות את ההכרעה בדבר עיתוי מתן הגט-זאת ולא יותר-בלתי תלויה בשרירות לבו של הבעל. הדבר ניתן להיעשות על-ידי תנאי בשעת הקידושין או הרשאת בית-הדין בשעת הקידושין לשמש שלוחו של הבעל למתן גט. הדברים מפורשים בפרק האחרון של ספרו של ד"ר א' ה' פריימן ז"ל 'סדר קידושין ונישואין', ולא כאן המקום להיכנס לפרטים. אכן, הגיעה השעה שבית-הדין הרבני הגדול על דעת יודעי דת ודין יעמוד בפרץ ולא יניח נשי ישראל הפקר לרשעות בעלים המואסים בחוק ורומסים ברגל גאווה פסקי-דין של בתי-דין רבניים והחלטות של בתי-משפט אזרחיים." 10.

והוא ממשיך שם: "נימוק גדול וחשוב (להתרת התנאי מ' ז') אשר אין לזלזל כלל וכלל בחשיבותו: הריבוי וההתפשטות העצומה של מקרי זוגות המתחברים שלא כדין ושלא כתורה שוב עם בן-זוג אחר, אחרי שנתפרדו רק בערכאות כיון שלא יכלו להתגרש בבית-דין בגלל הסיבות הידועות (מחלת הרו של הבעל או סירוב שרירותי של אחד הצדדים שלא כדין להסכים לגט), והחידוש בדורנו הוא הפישיון והריבוי של הנגע הזה שהפך כבר לצרת רבים ולקלקול הדור." הוא מסיים אמנם באמרו כי: "יש נימוקים ושיקולים לתרי עברי דנהרא (שני עברי הנהר)," אך מנימת הדברים והתוכחה הכבושה שבהם ניכר היטב לאיזה "עברא דנהרא" דעתו ולבו נתונים.

הטעם לדבר הוא: סרבנותו של הבעל לתת את הגט היא לעתים קרובות, כפי שהעיר בצדק השופט המלומד, "פרי סיבוכי יצרים שאינם נכנעים על נקלה למצוות ההגיון" ובגללם יהיה מוכן להקריב את חפשו האישי ונוחיותו במשך זמן רב, ואף-על-פי-כן לא מן הנמנע שיבוא יום ובו יעשה לחץ המאסר את שלו ובהשפעתו ישתחרר מאותם היצרים ויאמר: "רוצה אני". על-כן, כל עוד קיים בעיני בית-המשפט סיכוי שכזה, מן הנמנע לוותר עליו, חרף העובדה שהמאסר הארוך, בו נתון האיש, טרם נתן אותותיו בשינוי דעתו העיקשת.

...

לדעתי, במקרה דנא אין הצדקה להתערבותנו בסירובו של השופט המלומד להעתר לבקשת השחרור הנדונה.

זאת ועוד, בעדותו אמר ד"ר מאיר כי אינו "מאמין שיש סיכוי כלשהו שהוא יתן את הגט מרצונו הטוב". החלטתו של השופט המלומד מעיה עליו ששקל בכובד ראש את כל הדברים הללו ואף-על-פי-כן, הגיע לידי מסקנה, שאין עדיין לשלול את הסיכוי שהמאסר הנוסף יביא לידי מתן הגט.

במקרה כזה אין זו מסקנה הכרחית שדבר שהותו הארוכה של הבעל בבית-הסוהר-ואפילו שהות של חמש שנים-בלי שזה השפיע עליו לתת את הגט, פרושו שכלו כל הקיצין באשר לסכוי כי בהשפעת המאסר הנוסף יחזור בו מעמדתו הסרבנית.