ספק סביר לגבי ביצוע עבירה בידי הנאשם

אכן, זכרון הדברים המקורי נותר לאחר חתימתו בידי המערער, אך לתגובת הנאשמת להמרצת הפתיחה צורף זכרון הדברים המזויף, כך שקיים קושי לקבוע באיזה שלב זויף, ועל ידי מי. בעוד טענות אלו עמדו במוקד העירעור שלפנינו, לא עלה בידי המשיבה להשיב להן באופן משכנע.

יוצא איפוא, כי המשיבה לא הצליחה להוכיח ברף הראייתי הנידרש בהליך הפלילי את אשמת המערער בעבירות אלו, ונותר "ספק סביר". כפי שנזדמן לי לכתוב בעיניין אחר: "הספק הסביר הוא למעשה נקודת האיזון של נטל השיכנוע: אם שוכנע בית המשפט כי תמונת הראיות כולה מתיישבת עם גרסת התביעה, עליו להרשיע את הנאשם העומד לדין, אך אם הציג הנאשם גרסה אפשרית לחפותו – אף אם אין גרסה זו משכנעת יותר או מתקבלת על הדעת יותר מזו שהציגה התביעה – על בית המשפט לזכותו מחמת הספק. לשון אחר, לצורך זיכויו של נאשם מחמת הספק, די לו להציג גרסה עובדתית אשר אינה מתיישבת עם יסודות האישום. ה"ספק" שעל הנאשם לעורר נידרש להיות "סביר" במובן זה שיש לגירסתו אחיזה הגיונית במציאות; היא מעוגנת בחומר הראיות שהוצג לבית המשפט; וביכולתה להעלות סימני שאלה באשר לאמתות הגרסה שהציגה התביעה.

אם כך, המערער הצליח לעורר "ספק סביר" באשר לאשמתו בבצוע עבירות הזיוף, שימוש במסמך מזויף ובידוי ראיות, אשר יוחסו לו בכתב האישום, והשתכנעתי כי יש לקבל את העירעור בחלקו זה. לגישתי, יש טעם גם בטענת המערער כי בית המשפט המחוזי ייחס לו היתנהלות חמורה מזו אשר יוחסה לו על ידי המשיבה.

...

ואולם, בהכרעת הדין נכתב: "... מכאן, ששוכנעתי כי הנאשם [המערער – י' א'] אחראי לזיוף זיכרון הדברים וכי פעל – באמצעות הנאשמת – להגשת זיכרון הדברים המזויף לבית המשפט בהליך המרצת הפתיחה. בכך ביצע הנאשם עבירות של זיוף, שימוש במסמך מזויף ובידוי ראיות". [ההדגשות הוספו – י' א'](עמ' 28 להכרעת הדין).

על רקע זה, אני סבור כי גזר דינו של בית המחוזי מאזן כראוי בין השיקולים השונים, ובוודאי שאין לומר כי הוא חמור יתר על המידה.

סוף דבר אשר על כן, אציע לחבריי לקבל את הערעור באופן חלקי כך שהמערער יזוכה מעבירות הזיוף, שימוש במסמך מזויף ובידוי ראייה, הרשעתו בעבירות לפי פקודת פשיטת הרגל תוחלף להרשעה לפי סעיף 346(א)(3) לחוק חדלות פירעון, ורכיב המאסר בפועל אשר הוטל עליו יופחת ל-6 חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות על פי חוות דעת הממונה שניתנה בעניינו.

משכך, לטענתה, משלא עלה בידי הנאשם להקים ספק סביר באשר לבצוע העבירה, יש להרשיעו בבצוע העבירה (שם, עמ' 7 ש' 11 –עמ' 8 ש' 13).

...

דיון והכרעה לאחר שבחנתי את העדויות והראיות שהוצגו במסגרתן, אני סבורה כי המאשימה הוכיחה את יסודות העבירה ברמת הוודאות הנדרשת במשפט פלילי.

על יסוד האמור לעיל, אני מרשיעה את הנאשם בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום.

השאלה העיקרית העומדת להכרעה במסגרת ההליך שלפנינו היא, האם עלה בידי המאשימה להוכיח מעבר לכל ספק סביר, שהנאשם, לבד מכניסתו לישראל שלא כחוק כאמור, ביצע גם עבירות כלפי בטחון המדינה לרבות ניסיון לרצח שהוא מעשה טירור, או שמא עסקינן, ולו מספק, ברועה צאן תמים ואנאלפבית כטענתו, שניכנס לישראל, אך בכדי להיעצר לתקופת מה, כשהוא מונע מאנטרס אישי וכלכלי.

נפסק שחזקת הכוונה בעבירת הרצח, יפה גם לעבירת הניסיון לרצח, ככל שהמעשה שנעשה, עשוי היה, לפי טיבו וטבעו, לגרום לתוצאה הקטלנית וכאשר מסיבות שאינן תלויות בנאשם, נימנעה תוצאה זו. בידי הנאשם נתונה האפשרות לסתור את החזקה, תוך מתן הסבר או הבאת ראיות מתקבל על הדעת למעשיו, באופן שיעורר ספק סביר באשר לכוונתו.

...

הנאשם העלה טענות נוספות, שלא היה בהן כדי לשנות מן המסקנה אליה הגענו ועל כן לא היה מקום לפרט בעניינן.

סוף דבר עולה מן המקובץ כי עלה בידי המאשימה להוכיח מעבר לכל ספק סביר שהנאשם נכנס לישראל במטרה לבצע פיגוע וכשהוא מצויד ברימון וסכין.

נתן זלוצובר, שופט אב"ד סגן הנשיאה דינה כהן, שופטת **** בן טולילה, שופט לאור כל האמור, אנו מרשיעים את הנאשם בעבירות מושא כתב האישום וכדלקמן: ניסיון לרצח שהוא מעשה טרור-עבירה לפי סעיף 305(1) לחוק העונשין התשל"ז -1977 ובצירוף לסעיף 37(א) לחוק המאבק בטרור, התשע"ו-2016.

בע"פ 7020/17 אלכסנדר מכניצקי נ' מדינת ישראל (נבו 26.11.2018) נקבע: "המערער נידרש איפוא להביא ראיות שבכוחן לסתור את החזקה האמורה על ידי יצירת ספק סביר ... לא כל ראיה תעורר ספק סביר לגבי התקיימות התנאים המצטברים אשר מקימים את הסייג של שיכרות...". בעיניין מכניצקי לעיל נקבע, כי דרך ביצוע הרצח על ידי המערער, ודקירת המנוחה פעמיים במקום רגיש בצואר: "מעיד כמאה עדים על כוונתו להביא למותה. על מעשים כגון זה חלה חזקה כי אדם מתכוון להביא לתוצאות הטבעיות של מעשהו...חזקה זו חלה גם על מעשהו של אדם שיכור זולת אם נסיבותיו מצביעות על העדר כוונה ברמה של ספק סביר, לפחות...משכך, ולאחר שראינו כי ראיותיו של המערער מראות, אם בכלל, כי הלה שתה משקאות חריפים, הא ותו לא, לא נותר לנו אלא לקבוע כי הלה ניכשל בהבאת ראיות בנוגע לכך שלא הבין את פשר מעשהו או שלא התכוון לתוצאותיו בשל היותו שיכור". ראו גם תפ"ח 26738-11-19 מדינת ישראל נ' מלול סלה (נבו 6.10.2021), והפסיקה המובאת שם. בנסיבות המקרה שם, להן דמיון מסוים לעניין שלפנינו, לא עלה בידי הנאשם כדי לבסס טענתו כי לאחר שנדקר על ידי המנוחה, שתה לשכרה שלושה בקבוקי וויסקי ובהשפעת האלכוהול דקר את המנוחה 11 פעם כשהוא אינו מבין את הפסול במעשיו ואין לו מודעות לפרט מפרטי העבירה, לרבות ההחלטה להמית.

...

כמו כן אנו סבורים, שראוי שיופקו הלקחים הנדרשים על מנת שמקרים דוגמת זה הנדון כאן לפנינו לא יישנו עוד ככל שניתן למונעם.

לצורך שקילת הדרך הראויה לבחינת הטענות הללו, אנו מורים על העברת הכרעת הדין לעיון שר הבריאות ומנהל האגף לבריאות הנפש במשרד.

סוף דבר נוכח כל האמור, מצאנו להרשיע הנאשם בעבירת הרצח בנסיבות מחמירות, על פי סעיף 301א(א)(7) לחוק העונשין.

] (ד)   במציאה, אם בזמן המציאה מניח המוצא שאפשר באמצעים סבירים לגלות את הבעל; כדי שתתגבש עבירה של גניבה על ידי מציאה, יש צורך "... ביסוד נפשי של כוונה לשלול בעלות בחפץ שנימצא מידי הבעלים וכוונה זו מתגבשת כאשר ניתן באורח סביר למצוא את הבעלים ולא נעשית כל פעולה בידי המוצא לתור אחר הבעלים או שאין הוא ממציא את החפץ שמצא לידי המישטרה." )ת"פ (מחוזי ת"א) 243-07-12 מדינת ישראל נ' הראל ישראלי (נבו 12.12.2012)‏‏).

"החזקה התכופה היא חזקה עובדתית המבוססת על ניסיון החיים. על-פיה, אדם שנמצאים ברשותו טובין גנובים זמן קצר לאחר שנגנבו (היינו, בתכוף לאחר הגניבה) יוחזק כמי שגנב אותם או למצער קיבל אותם לרשותו ביודעו שהם גנובים. זוהי חזקה הנתנת לסתירה, ונבחנת בהתאם למכלול נסיבות העניין. הנאשם יכול להפריכה על-ידי הצעת הסברים חלופיים להימצאותם של הטובין הגנובים בידיו [...] יתרה מכך, גם מקום בו קמה החזקה התכופה, והנאשם לא הצליח לסתור אותה, אין הדבר מחייב את בית המשפט להרשיע את הנאשם, והוא יעשה כן רק כאשר השתכנע כי הוסר כל ספק סביר בנוגע לכך שהנאשם אכן ביצע את העבירה שיוחסה לו" (ע"פ 8584/13 שטארה נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] (30.6.2014)) בעניינינו, אין ספק שמתקיימת החזקה התכופה.

...

ומן הכלל אל הפרט; סבורני כי במקרה דנן אין נפקות ממשית לטענה בדבר המחדל החקירתי שבאי תפיסת מצלמות האבטחה.

נוכח כל האמור לעיל אני קובעת שהמאשימה עמדה בנטל המוטל עליה במשפט הפלילי והוכיחה מעל לכל ספק סביר את אשמו של הנאשם.

בהתאם לכך, אני מרשיעה את הנאשם בנשיאה ונטילה של דבר היכול להיגנב בלי הסכמת הבעל, במרמה ובלי תביעת זכות בתום לב, כשהוא מתכוון בשעת הנטילה לשלול את הדבר מבעלו שלילת קבע, בהתאם לסעיף 384 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 ובשימוש בכרטיס חיוב בכוונה להונות, עבירה בהתאם לסעיף 17 רישא לחוק כרטיסי חיוב, תשמ"ו-1986.