ספק אם מסמך מהווה צוואה

על-כן קבע, כי המסמך, שנחתם על-ידי המנוחה, אינו מהווה צוואה בכתב-יד, כי סעיף 25 לחוק הנ"ל אינו יכול להיות ישים במקרה דנן, מאחר שנדר תאריך כלשהו בצוואה; על-כן הוא דחה את הבקשה.

מאחר שבמקרים האמורים ובדומים להם, אם לא תקויים הצוואה עלול להגרם עוול למי שהצוואה נכתבה לטובתו, וזאת בניגוד בולט לרצון המצווה, מוצע לאפשר לבית-המשפט, כאשר אין לו ספק בדבר אמיתותו של המסמך ובדבר גמירת דעתו של המצווה, ואם קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, לקיים את הצוואה כלשנה גם בהיעדר חתימה ותאריך".

...

אני אישית מכיר את כתב-ידה של המנוחה ואני מאשר את כתב-ידה של המנוחה".

לפיכך, הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה, כי "למצער מתוך התמליל, אשר הוסכם על הצדדים כי הוא זה שיהווה הראיה היחידה באשר לנסיבות חתימתם של העדים, עולה בבירור כי המנוח לא הבהיר לציונה באופן אישי כי המסמך הוא צוואתו". נקבע, כי ככל שעולים ספקות מתוך התמליל באשר להבנתם של מי מהעדים את טיב המסמך עליו חתמו וקיומה של הצהרה מצד המנוח לפניהם, שומה היה על מבקשת קיום הצוואה לעמוד על הבאתם לעדות ולחקור אותם על נסיבות חתימתם על הצוואה.

...

מהתמליל עולה כי העדים הוטעו לחשוב כי תכלית המסמך אינה צוואה אלא מסמך המכוון למטרה אחרת, וכי שני אירועי החתימה עליהם סיפרו היו "אירועי חטף שבוודאי אינם מספיקים למעמד, כמתחייב". לאחר עיון בבקשה ובנספחיה, בתגובת המשיבה ובפסקי הדין של הערכאות קמא, מצאתי כי דין הבקשה להידחות.

אכן, תוצאת פסק דינו של בית משפט קמא מעוררת אי-נוחות, נוכח המסקנה כי תוכן הצוואה משקף את רצונו האמתי של המנוח.

אשר על כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.

עמדה זו, הגורסת את קיומם של רכיבי יסוד הכרחיים, שבלעדיהם אין מיסמך ראוי להחשב כצוואה - ותהיינה הראיות אודות גמירת-דעתו של המצווה או אודות הנסיבות שבעטיין הושמט או נשמט מן המסמך הרכיב היסודי הנעדר ממנו כאשר תהיינה - משקפת, בעיניי, לא רק את הדין המצוי, אלא אף את הדין הרצוי.

ראוי לציין לענין האפשרות לראות את התצהירים כצוואות כי בית המשפט המחוזי קבע כי "נוכחותם, למעשה, של שני עדים במעמד החתימה (עוה"ד חדד ובן הזוג האחר) יכולה גם היא – על אף שרק אחד מהם (עוה"ד) חתם על התצהיר – לתקן את הפגם של העידר חתימה שניה על תצהירי הביטול". איני סבור כך ולו מן הטעם שבן הזוג האחר לא נתכוון לשמש עד ואינו יכול להיחשב עד. האם ניתן לראות בכך שהתצהירים נחתמו על ידי כל אחד מן המצווים ועל ידי עורך הדין לבדו פגם הניתן לריפוי לפי סעיף 25 לחוק הירושה? לפי סעיף 25 לחוק הירושה, בנוסחו הקודם החל על הפרשה שלפנינו: "(א) לא היה לבית המשפט ספק באמיתותה של צוואה, רשאי הוא לקיימה אף אם יש פגם בחתימתם של המצווה או של העדים או בתאריך הצוואה או בהליכים המפורטים בסעיפים 20 עד 23 או בכשרות העדים.

...

בסופו של דבר, הסתפק בית המשפט המחוזי, על בסיס מכלול הראיות, בחתימתו של עד אחד.

אני סבורה, כי לו ניתן היה לשאול את פי המנוחים לרצונם היו משיבים כי רצונם הוא לבטל את הצוואה, לקיים את הוראות הדין ולחלק ירושתם בין ארבעת ילדיהם.

ה נ ש י א השופטת ד' ביניש: מסכימה אני לפסק דינה של חברתי, השופטת ארבל; מהטעמים שפורטו בפסק דינה המקיף, מקובלת עלי התוצאה לפיה, על אף אופן עריכת תצהיר ביטול הצוואה, יש לכבד את רצונם של המנוחים כפי שהוכח בראיות משכנעות מעל לכל ספק.

שעה שהמסמך שהוגש לקיום במקרה שלפנינו לא נערך בפני עדים, ונערך כולו בכתב ידו של המנוח ספק אם ניתן לראותו כצוואה משותפת.

הראיות שהובאו לפני בית המשפט לרבות עדותן של המבקשות מעלה ספק רק ביחס לטענתן כי המסמך שהוגש לקיום מהוה צוואה.

...

לפיכך ומהטעמים המצטברים והמשלימים כמפורט לעיל תובענת המבקשות לקיום המסמך כצוואת המנוח נדחית, וניתן בזה צו ירושה אחר המנוח בהתאם לתובענת המתנגדות.

בנסיבות אלה ולאחר ששקלתי את כל השיקולים הרלוונטיים כמפורט לעיל, מהות ההליך והיקפו אשר כללו 2 דיוני קדם משפט ו 2- ישיבות הוכחות, היקפם של כתבי בי-דין, היקף העזבון (עיקרו חשבון הבנק המוערך בסך של כ- 1,700,000 ש"ח), ולנוכח התנהלותן חסרת תום הלב של המבקשות כפי שפרטתי בהרחבה לעיל - נחה דעתי כי הסכום הסביר והמידתי שיש לפסוק בנסיבות העניין כהוצאות ושכר טרחה הוא בסך כולל של 80,000 ₪ אשר יחולק באופן הבא: 70,000 ₪ אשר ישולמו על ידי המבקשות למתנגדות.

התובענה לקיום צו קיום צוואה נדחית וההתנגדות מתקבלת – ניתן בזה צו קיום ירושת המנוח.

על רקע הקביעות העובדתיות הללו-ולאחר שדחה את הטענה המשפטית לפיה אין המסמך מהווה צוואה משום שתכליתו הייתה הסדרת העברת הבעלות על המשק והבית למערער-קבע בית המשפט קמא: (1) הצוואה מתייחסת אך ורק למשק ולבית שבמושב-לרבות מסמכים ופריטים אחרים שיימסרו למערער להנצחת זכרו של המנוח-והיא מקוימת בתור שכזאת.

אין אני מקבל טיעון זה: משמצא בית המשפט קמא, כי אין ו ספק באמיתותה של הצוואה, וכי עו"ד דלומי קרא אותה באוזני המנוח-לאחר שהתברר לו שאין המנוח זקוק לתרגום על-מנת להבין את משמעותן הבסיסית של מלותיה-רשאי היה בית המשפט, מכוח הוראותיו של סעיף 25 לחוק הירושה, לקיים את הצוואה על-אף הפגם האמור.

...

בית המשפט קמא היה ער לכל הפרטים האמורים וקבע-על בסיס העדויות שנפרשו לפניו-מימצאים ברורים, לפיהם אין בסיס לחששותיה של המתנגדת בהקשר זה; ואנוכי לא מצאתי עילה להתערב במימצאים אלה, לרבות במסקנה, לפיה אין במעורבותו של המערער בכל הקשור להכנת הצוואה משום נטילת חלק פסול בעריכתה כאמור בסעיף 3 לחוק הירושה.

יש הצדקה לפרש ולהבהיר את לשון הצוואה על-פי אומדן כוונת המצווה, "כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות", כאמור בסעיף 54 לחוק הירושה, אך ורק במקום שהלשון אינה ברורה, וכוונתו של המצווה אינה "משתמעת מתוך הצוואה", ואין מנוס מפנייה לנסיבות חיצוניות על-מנת להבהירה.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל הנני מציע לדחות את הערעור הנגדי, לקבל את הערעור ולהורות על קיום הצוואה במלוא משמעותה, לאמור: המערער זכאי על-פי הצוואה לל רכושו של המנוח כיורש יחיד.