ספירת זמן התיישנות בתביעות נגד ערבים

ואולם, מקום בו הנטל להוכיח מירמה ופגם שנפל ברשום המקרקעין מוטל על המשיב, וכשמדובר בנטל כבד, ובשים לב כי ממועד הרישום חלפו כארבעים שנים, והמשיב לא הביא ולו בדל של ראיה, לא למירמה ולא לזכותו במקרקעין – התוצאה המתחייבת היא שיש מקום להורות על דחיית התביעה כמבוקש בבקשה, כבר בשלב זה. היתיישנות סעיף 5 לחוק ההתיישנות תשי"ח - 1958 (להלן: חוק ההתיישנות) קובע כדלקמן: "5. הזמן להתיישנות

המשיב טען כי כאשר מדובר בעובדות שאינן ידועות לתובע, יתחיל מניין תקופת ההתיישנות ביום היוודע העובדות.

סעיף 7 לחוק ההתיישנות עניינו השעיית מירוץ תקופת ההתיישנות עקב היתנהגות פסולה של הנתבע : "מירוץ תקופת ההתיישנות של תביעה יושעה כל עוד נימנע התובע מלהגיש תובענה בשל כך שהנתבע, או מי מטעמו, מטעה ביודעין את התובע, מפעיל נגדו כוח, מאיים עליו או מנצל את מצוקתו; לעניין זה, "הטעה" – לרבות בדרך של אי-גילוי ביודעין של עובדה מהעובדות המהוות את עילת התובענה.

ונבהיר - המשיב אינו טוען מתי נודע לו על התגבשות עילתו - טענת המשיב בדבר גילוי עובדות העוצרות את מירוץ ההתיישנות נסמכת על פעולות שונות נטענות של מפלגת מפא"י או המדינה או אורגאניה אשר לשיטתו גזלו קרקעות מיהודים יוצאי עדות המזרח וערבים, הא ותו לא. מיותר לציין - המשיב לא צרף כל מיסמך או אסמכתא לביסוס הטענה בדבר גילוי עובדות חדשות או המועד בו התגלו לכאורה העובדות החדשות הנוגעות למקרקעין נושא התביעה אשר יש בהן כדי להוות חריג לכללי ההתיישנות ולהאריך את תקופת ההתיישנות.

...

לאור כל האמור הגעתי למסקנה כי לא קיימת למשיב כל עילה ולו לכאורה לפתיחת הליכי ההסדר שהסתיימו בשנת 1982, לפני עשרות שנים.

הא ותו לא. סוף דבר לנוכח כל המקובץ, ולאחר ששקלתי הטענות בזהירות הראויה (כמתחייב בשלב הזה וטרם בירור התובענה גופה) מצאתי להורות במקרה זה על סילוק התביעה על הסף.

מצאתי לציין כי לו עסקינן היה רק בטענות הנוגעות לכתב תביעה המנוסח בשפה בוטה ומשתלחת, יתכן והיה מקום להורות על תיקון כתב התביעה ולא סילוקו על הסף ; כך גם לו היה אפשרי לתקן טענות המשיב בדרך של הוספת ראיות או תצהיר להוכחת טענה כלשהי מטענותיו, ולו בצורה לכאורית, הייתה נשקלת אפשרות זו. אולם צירופם של דברים – שפה בוטה ומשתלחת ; הפרחת טענות בעלמא; טיעונים בעלמא על מרמה וגזילה שיש בהם כביכול כדי להביא לתיקון מרשם מקרקעין – רישום מלפני 40 שנים ; טיעונים כלליים בדבר הונאת בתי המשפט ; טיעונים כלליים ללא נקיבה בתאריכים לצורך דחיית מועדי התיישנות הקבועים בחיקוק ; פסקי דין חלוטים שניתנו ביחס לחלקה הספציפית במקרקעין נושא דיון זה; טיעונים ביחס למפלגות שלטון וגופי שלטון שונים ; טיעונים ביחס למקרקעין אחרים שאין להם קשר למקרקעין נושא תובענה זו , ועוד כהנה וכהנה – הביאה לכדי מסקנה כי יש להורות על סילוק התביעה כבר בשלב זה. המשיב יישא בהוצאות המבקשת ובשכ"ט עו"ד בסך 25,000 ₪ שישולמו תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

כל עודף תזרימי בחברה להקמת סניפים (או בשמה החדש "פלאפל אסולין 2003 בע"מ"), מעבר לנדרש, ישמש לפרעון החובות הקיימים אשר להן ערבים האחים אסולין (או ההורים שלהם), יחס פרעון החובות לאלעזר פרברי וכן ליתר הספקים של רשת אסולין יהיה 2:1 - כך שמכל 3 ₪ עודף יקבל אלעזר פרברי 2 ₪ ואילו יתר הנושים של רשת אסולין יקבלו 1 ₪ - כל זאת בתנאי שיתרת החובות שתפרע לנושים (שאינם התובע) לא תעלה על 160,000 ₪.

בכל הקשור לתביעה כנגד רשת אסולין, בת.א. 1060-02-14, תקופת ההתיישנות הסתיימה שבע שנים מיום 27.8.03, כלומר, ביום 1.9.10 (וזאת מאחר והמועד מסתיים בתקופת פגרת בתי המשפט), והגשת התביעה במועד בו היא נעשתה (2.2.14) הייתה זמן רב לאחר שחלפה תקופת ההתיישנות, ועל כן יש לדחות את התביעה כנגדה.

במקרה שבפני התובע הגיש תביעת חוב למנהל המיוחד, תביעת חוב זו אושרה (גם אם בחלקה), הליכי פשיטת הרגל בוטלו בהחלטה של בית המשפט שקבע כי הנתבע פעל בחוסר תום לב בכל הקשור להליכים אלו, אם נימנה את פרק הזמן שבהם נוהלו הליכי פשיטת הרגל במסגרת מניין ההתיישנות (כטענת יואב אסולין) ניתן למעשה תמריץ לחייבים, להכנס למשך שבע שנים להליכי פשיטת רגל ואז לצאת מהם, ובכך למנוע מהנושים את הכספים המגיעים להם (גם אם הוגשה תביעת חוב שאושרה על ידי המנהל המיוחד).

...

לפיכך סבור אני כי בשני התיקים יש לפסוק מעבר לשכר טרחת עו"ד, הוצאות שישקפו את הטרחה הרבה שנגרמה.

איני מקבל את טענתו של אלעזר פרברי, כפי שנמסרה בהודעה שהגיש ביום 18.2.19, במסגרת בקשה 40 בת.א. 1060-02-14, ולפיה החלטה זו מסורה לבית המשפט המחוזי במסגר פש"ר 5174/04 שכן התובעים לא ביצעו הפרדה.

לסיכום:- תביעת האחים אסולין כנגד אלעזר פרברי ויענקלה סחר במסגרת ת.א. 23879-07-13 מתקבלת, הנתבעים ישלמו, יחד ולחוד, את הסכומים הבאים:- ליואב אסולין סך של 370,000 ₪ מהם יש לקזז את הסך של 1,966 ₪ (כחובו בת.א. 1060-02-14) – סה"כ:- 368,034 ₪.

עוד דרש התובע לקבל חלקו מן הפיצויים המגיעים לאביו המנוח בגין הפקעת שתי חלקות קרקע נוספות אשר כונו על ידו כספר/דף 96/2 וספר/דף 1/69 (להלן: "החלקות הנוספות").

מאחר והתובע הגיש התביעה כנגד מדינת ישראל כמי שהפקיעה את הקרקע, אך צירף שלוש נתבעות וכינה אותן "הנתבעות", ואילו הנתבעות הגישו כתב הגנה בו הגידו הנתבעות עצמן "הנתבעת" או "המדינה" אכנה את שלוש הנתבעות להלן: "הנתבעת") אביא להלן את טענות הצדדים בכתבי הטענות ובתצהירי עדות ראשית מטעמם: התובע הינו בנו של המנוח ג'אד סקס שהלך לעולמו ביום 26.01.1992 (להלן: "המנוח ג'אד" או "המנוח")).

התובע טען כי לנוכח דוחק הזמנים, והחשש שמא התביעה תיתיישן, לא עלה בידיו להכין שומת פיצויים.

התביעה הוגשה הן בעברית והן בערבית (ראו נספחי ב' לכתב ההגנה) וביום 31.05.1955 נחתם הסכם (בעברית ובערבית) בין המנוח ג'אד לבין רשות הפיתוח.

...

אני דוחה אפוא את התביעה.

לאור האמור בפסק דיני לגבי התנהלות התובע באשר להגשת התביעה ולגבי ניהולה, הנני מחייב את התובע לשלם לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 40,000 ₪.

הסכום שהפקיד התובע במסגרת ההחלטה להפקדת ערובה יועבר ע"י המזכירות לידי הנתבעת, ואת היתרה ישלם התובע תוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישא סכום היתרה הוצאות והפרשי ריבית החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

בית משפט השלום בנצרת ת"א 42924-12-20 סרחאן נ' בנק לאומי לישראל בע"מ ואח' תיק חצוני: בפני כבוד השופט אלעד טל תובעים ג'ול סרחאן נתבעים 1. בנק לאומי לישראל בע"מ 2. בנק ערבי ישראלי בע"מ 3. ענאן סרחאן החלטה

סעיף 15 לחוק ההתיישנות מורה, כדלקמן: "הוגשה תובענה לפני בית משפט, לרבות בית דין דתי, והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תביעה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במנין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התביעה ובין דחייתה". מטרת הפסקת מירוץ ההתיישנות במהלך תקופת ההיתדיינות הקודמת: ".... הרעיון העומד מאחורי הסדר זה נועד להקל עם תובע המבקש למצות את יומו בבית-המשפט ולקבל הכרעה משפטית לגופה של תביעתו בלא שתיטען נגדו טענת היתיישנות המתבססת, בין היתר, גם על תקופת ההיתדיינות הקודמת, אשר מסיבות שונות לא אפשרה לו למצות את מלוא זכויותיו הדיוניות, ולכן היא גם איננה מהוה מעשה-בית-דין. הסדר זה מתקשר עם מתן משקל נכבד לזכות הפנייה לערכאות, אשר הפכה זכות בעלת ממד חוקתי ועם התודעה כי מרוץ ההתיישנות מופסק למשך תקופת ההיתדיינות הראשונה מקום שהתובע לא ישן על זכויותיו, אלא להפך – הפעילן, אלא שמסיבות שונות לא הועילה ההיתדיינות הראשונה למצות את זכויותיו הדיוניות, ולכן מערכת כללי הדיון מאפשרת לו לשוב ולתבוע שנית באותה עילה. בנסיבות אלה גם דיני היתיישנות באים לקראת אותו מתדיין ונותנים לו הקלה בחישוב תקופת ההתיישנות כדי שתביעתו השנייה לא תיחסם מחמת היתיישנות. הקלה זו מותנית בכך שהיא אינה עומדת בסתירה לעיקרון מעשה-בית-דין, והיא תוחל רק מקום שהתובענה השנייה אינה חסומה לדיון מפאת מעשה-בית-דין." (ע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נז( 5) 166 (2003) , להלן: "ענין זיסר").

...

דיון והכרעה לאחר שבחנתי את הבקשה, התגובה וכתבי הטענות, מצאתי כי דין הבקשה לדחיית התביעה בשל התיישנות, להדחות.

מסקנה זו עולה בקנה אחד עם ההלכה כי בית המשפט ינקוט במשורה בכל הקשור לסילוק תביעה על הסף, בפרט, מחמת התיישנות, תוך העדפת הזכות המהותית; כמו גם הרצון שלא לנעול את שערי בית המשפט כבר בשלב זה (ע"א 1254/99, המאירי נ' הכשרת הישוב בע"מ, פ"ד נד(2) 535; רע"א (ת"א) 213/16 שרותי בריאות כללית נ' פלוני [פורסם בנבו] (פורסם ביום 8.3.16); ת.א. (מחוזי ירושלים) 17548-06-16 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' פלוני [פורסם בנבו] (פורסם ביום 15.3.17)).

לאור האמור, הבקשה נדחית.

מאחר ומדובר בערב רגיל, קמה לתובעים זכות תביעה קונקרטית ממועד משלוח מכתב דרישה אליהם כערבים, ובמקרה שלנו מדובר בתביעה במסגרת ההליך הקודם, שבגדרה גילו התובעים את דעתם לכך, שבכוונתם לפעול למימוש היתחייבותם של הנתבעים על פי הערבות, שעליה על פי הנטען חתמו הנתבעים, והחל ממועד זה מתחיל מרוץ ההתיישנות, ובמצב כזה של ערב רגיל אין חובה למיצוי ההליכים כנגד החייבת העיקרית בטרם יפעל נגד הנתבעים-הערבים.

סעיף 15 קובע כי "הוגשה תובענה לפני בית משפט, לרבות בית דין דתי, והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במנין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה". לפי הסעיף האמור נדרשים, איפוא, להתקיים מספר תנאים מצטברים לצורך הארכת תקופת ההתיישנות בשל הגשת תובענה כאמור.

...

אומר כי אין בידי לקבל טיעון זה, הן מטעמים דיוניים והן מטעמים מהותיים, ואבאר.

סוף דבר על יסוד כל המקובץ לעיל, התביעה התיישנה עוד בטרם הוגשה.

לפיכך, התביעה נדחית על הסף מחמת התיישנות.