ד' גם העידה על הסערה הרגשית שפקדה את המתלוננת בתום הארוע, וביום המחרת, כשגם בכך יש כדי לחזק את גירסתה.
ביום 20.5.2016 פנה מנחם אל המתלוננת בהודעה, והיא השיבה: "אע מאימא"; מנחם שאל היכן היא? והיא השיבה: "בתל-אביב חיי[ם] שלי אמרתי לך". שוב, ביום 27.5.2016, פנה מנחם אל המתלוננת בהודעה, והיא השיבתו: "אע מאימא"; מנחם שאל אם היא רוצה לבוא אליו, והיא השיבה: "??". על סמך האמור קובע השופט אברבנאל: "השמוש בביטויים 'חיים שלי' ו'מאימא' אינו מלמד בהכרח על סימפטיה כלפי בן השיח. עם זאת השמוש בביטויים אלה אינו מתיישב עם טינה וזעם כלפי אדם שלפני זמן קצר אנס את המתלוננת בברוטאליות, השפיל אותה במידה שאין קשה ממנה". כמו כן הצביע השופט אברבנאל, על סתירות וקשיים נוספים שעולים מעדות המתלוננת.
בדיון שהתקיים לפנינו חזרה באת-כוחו של מנחם, ופרטה את הסתירות השונות שנמצאו, לשיטתה, בעדות המתלוננת, כשבכללן: אמירתה במישטרה כי היתה בביתו פעם אחת בלבד, ובהמשך כי הגיעה פעמיים; סיפרה לעו"ס כי נאנסה בבית הספר בהיותה כבת 12, ובהמשך חזרה בה; שללה כל קשר עם מנחם, בעוד שמן ההודעות עולה כי היה קשר שכזה – 'עשיתי לך בלגן בבית'; ההתכתבות בין השניים בנוגע לטלפון של המתלוננת שכביכול "אבד" לה בביתו של מנחם, כאשר כל אותה עת היה בחזקתה.
סעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות) מורנו, כי "ערכה של עדות שבעל-פה ומהימנותם של עדים הם ענין של בית המשפט להחליט בו על פי היתנהגותם של העדים, נסיבות הענין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט". בהתאם, נקבע בהלכה הפסוקה, שככלל לא תיטה ערכאת העירעור להתערב ולשנות מן הממצאים העובדתיים וממצאי המהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית (ראו, למשל, ע"פ 3914/05 אלחרר נ' מדינת ישראל, פסקה 13 (10.11.2008)).
...
בד בבד הגישה המשיבה בקשה להורות על מעצרו עד תום ההליכים המשפטיים נגדו, ובהחלטה מיום 7.8.2017 נעתר בית המשפט המחוזי (השופט מ' בר-עם) לבקשה.
מכאן קבעה השופטת: "בנסיבות אלה, ומשנתקבלה גרסת המתלוננת, שהיא למעשה הגרסה היחידה לאירוע – לא נותר ספק בכך ש[מנחם] הכניס את אצבעותיו ואת איבר מינו לאיבר מינה של המתלוננת, בניגוד להסכמתה, וש[מנחם] לא יכול היה לטעות ולחשוב כי המתלוננת מסכימה למעשיו". עוד הוסיפה השופטת, כי מנחם לא הראה מניע כלשהו, אשר בגינו תבקש המתלוננת לטפול עליו "עלילה כה קשה".
נוכח כל האמור, קבעה השופטת ר' פרידמן-פלדמן כי יש להרשיע את מנחם בעבירות של ניסיון מעשה מגונה, ואינוס.
ברם, אחד מחריגיו של הכלל האמור – סעיף 9 לפקודת הראיות – מתייחס לאמרה שנשמעה סמוך לאחר ביצוע העבירה: "עדות על אמרה שנאמרה בשעה שנעשה, לפי הטענה, מעשה עבירה, או בסמוך לפניו או לאחריו, והאמרה נוגעת במישרין לעובדה השייכת לענין, תהא קבילה אם אמר אותה אדם שהוא עצמו עד במשפט". סבורני, כי נוכח סמיכות הזמנים בין התרחשות האונס, לבין שיחתם הטלפונית של ד' והמתלוננת; ולנוכח העובדה שלדברי ד' שיחת הטלפון נעשתה ביוזמת המתלוננת – עשויה עדותה של ד' להוות ראיה לא רק לגבי מה שראתה בעיניה – רכישת גלולת הפוסטינור, או דברים ששמעה באוזניה – בכיה של המתלוננת וכאבה, אלא גם לגבי תוכן דבריה של המתלוננת – האונס שעברה.
השופט אברבנאל עורר אמנם ספק בנוגע לאפשרות להסתמך על עדותה של ד': "לטענתן של השתיים התקיימו ביניהן יחסים קרובים וקשר טלפוני יום-יומי, לרבות בערב עדותה של ד' בבית המשפט. אין לפסול את האפשרות כי בשיחות אלה הוחלפו ביניהן דברים אשר 'זיהמו' במידה מסוימת את עדותה של ד'. למשל דבריה של ד', ולפיהם המתלוננת אמרה לה בשעת צהריים ביום האירוע כי בכוונתה להגיע לביתו של [מנחם] בשעות הערב כדי לקבל מידיו את שכר עבודתה, אינם מתיישבים כאמור עם הודעות הפייסבוק שבת/1, שמהן עולה כי מטרת ביקורה בבית [מנחם] הייתה שונה, ועם יתר הראיות שלעיל שעל פיהן, טענה זו חסרת שחר". דעתי-שלי שונה בעניין זה. ספק שנתעורר למקרא הודעות הפייסבוק, ביחס לסיבת הגעתה של המתלוננת לביתו של מנחם – אינו מוביל למסקנה חד-משמעית, כי דבריה בהקשר הזה הם 'חסרי שחר'.
סוף דבר, אציע לחברַי לדחות את הערעור; הן על הכרעת הדין, הן על גזר הדין כאחד.
