נאשמים 4 ו-5 הורשעו גם בעבירות של גרימת ריח חזק או בלתי סביר המפריע או עלול להפריע לאדם המצוי בקירבת מקום או לעוברים ושבים בנגוד לסעיפים 3, 11(א)(1) ו- 14 לחוק למניעת מפגעים, תשכ"א 1961 (להלן – "חוק למניעת מפגעים"), אי המנעות מפעולה העלולה לזהם מים והשלכה של חומרים מוצקים נוזליים או גזיים לתוך מקור מים או בקירבתו, עבירות לפי סעיפים 20ב(א) ו- 20ב(ב) לחוק המים, תשי"ט 1959 (להלן – "חוק המים"), נאשמים 2 ו-3 זוכו מעבירות אלה.
בנוסף, נאשמים 2 ו- 4 הורשעו גם בעבירה של עיסוק ללא רישיון או היתר זמני בנגוד לסעיפים 4 ו-14 לחוק רשוי עסקים, תשכ"ח – 1968 ביחד עם פריט 5.1(ב) לצוו רשוי עסקים (עסקים טעוני רשוי), תשע"ג – 2013 (להלן ביחד – "חוק רשוי עסקים").
...
לאור כל האמור עתר ב"כ הנאשמים להטיל על הנאשמים את העונשים הבאים:
על נאשם 3 קנס בסך 5,000 ₪.
בית המשפט המחוזי קיבל את ערעור המבקשת, ציין כי ראוי להטיל גם מאסרים מותנים, קבע כי המתחמים גבוהים יותר מאשר אלו שהציג בית משפט קמא – כך לדברי ערכאת הערעור: "סבורים אנו שהמתחמים המקובלים בפסיקה הרלוונטית גבוהים מאלה שהציב בית משפט קמא. בקביעת שיעורי הקנס, הבאנו אפוא בחשבון את מתחמי הענישה המקובלים בפסיקה כשמטרת הפסיקה היא להרתיע את הנאשמים מלהתייחס בהפקרות לאיכות הסביבה", לאחר שנלקח בחשבון שאחת המשאיות היתה תפוסה תקופה ארוכה, וכי אין זה דרכה של ערכאת הערעור למצות את הדין עם משיבים כשמתקבל ערעור המדינה על קולת העונש, הוטלו על המשיבים הקנסות הבאים: 60,000 ₪, 25,000 ₪ ו- 15,000 ₪ בהתאמה, הוגדלו ההתחייבויות ועל משיבים 2 ו-3 והוטלו מאסרים מותנים בני 3 חודשים למשך שנתיים.
לאור כל האמור אני קובעת כי מתחם העונש ההולם לכל אחד מהנאשמים הוא כדלקמן:
נאשם 2 – בגין העבירות של ניהול עסק להובלת פסולת ללא רישיון עסק מתאים, וניסיון השלכת פסולת ברשות הרבים באמצעות משאית ונגרר שבבעלותו – מתחם העונש ההולם נע מקנס בסך 60,000 ₪ ועד לקנס בסך 200,000 ₪.