סעיפי חוק בכתב התביעה בבית הדין לעבודה: דרישות ונהלים

דיון והכרעה עיון בבקשה, בכתב התביעה המצורף לה ובכתב האישום דנן מלמד, כי עניינה של התביעה האזרחית היא בין הרכב שניפגע בתאונה נשוא תיק זה ומוגדר כרכב ב' (סעיף 3 לכתב האישום), לבין בעליו של הרכב בו נהג הנאשם בעת התאונה ומוגדר רכב א' (סעיף 1 לכתב האישום).

בנוסף, יש לבחון את הבקשה לאורו של עקרון פומביות הדיון הקבוע בסעיף 3 לחוק יסוד: השפיטה, התשמ"ד 1984, כמו גם סעיף 68 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד- 1984 בשילוב עם תקנות בתי המשפט ובתי הדין לעבודה (עיון בתיקים), תשס"ג 2003 (להלן: "תקנות העיון").

הגדרת המבקשים כמורשי עיון בתיק בית המשפט משמעה מתן היתר כללי, למפרע, לעיין בפרוטוקולים ובמסמכים נוספים והדבר נוגד לטעמי את הוראות תקנות העיון שכן הוא שולל מבית המשפט את האפשרות לשקול את השיקולים הנדרשים לעניין.

לאחר ששקלתי את האנטרס הברור של הצדדים בתיק האזרחי, אל מול עקרון פומביות הדיון, הזכות לפרטיות, היותו של התיק נדון בדלתיים פתוחות, עמדות הצדדים ואף מצבו העדכני של התיק (לאחר הרשעה ובטרם טיעונים עונש), מצאתי לאפשר את העיון באופן חלקי בלבד; קרי להתיר למבקשת לעיין ולקבל עותק מכתב האישום ומפרוטוקול הכרעת הדין מיום 28.2.24 ותו לא. המזכירות תאפשר למבקשת לעיין ולהעתיק המסמכים האמורים, בהתאם לנהלים הרגילים.

...

באשר לטענת התובע שלא התבקש צו מניעה או צו עשה, אלא התבקש סעד כספי בדיעבד, לאחר קבלת ההחלטה המנהלית, הרי שלא מופיעה דרישה לבקשה כזו בדין ובפסיקה כתנאי לתחולתו של סעיף 93א. בעע"מ 2569/19 משה פוזאילוב נ' מדינת ישראל –משטרת ישראל (מיום 3.12.19) נקבע: "...בהקשר זה נקבע אך באחרונה כי השגות של שוטר על החלטה שלא להעניק לו דרגה, גם אם נכרכים באותו הליך סעדים כספיים, באות בגדריו של סעיף 93א לפקודת המישטרה ולפיכך הסמכות העניינית לידון בהליך כולו היא של בית משפט לעניינים מינהליים... נסיבות העירעור שבפנינו שונות במידת מה, משום שהמערער לא דורש להעלותו בדרגה. הדרגה הרי כבר הוענקה לו לבסוף בשנת 2016. עם זאת וכפי שנפסק בעיניין אברהם, די בכך שתובענה תעלה כשאלה שנויה במחלוקת את אחד הנושאים המנויים בסעיף 93א לפקודת המישטרה, כדי שהתובענה כולה תצא מתחום הסמכות של בית הדין לעבודה ... זאת, בשונה ממקרים של תביעות שכר "נקיות" שאינן נוגעות כלל למחלוקת ביחס למינויים או להענקת דרגה, בהן נקבע כי הערכאה המוסמכת היא בית הדין לעבודה" הינה, די בכך שתובענה מעלה כשאלה שנויה במחלוקת את אחד הנושאים המנויים בסעיף 93א לפקודה, גם אם נכרכים באותו הליך סעדים כספיים, כדי שתצא מתחום סמכות ביה"ד לעבודה.

באשר לטענות התובע לכך שמדובר בתביעה שעניינה היתנכלות וזו מצויה בסמכות בית הדין, כפי שנקבע בסע"ש (י-ם) 22617-02-20 משה פוזאילוב נ' משטרת ישראל (מיום 11.7.21), אליו מפנה התובע, הרי שערעור על פס"ד זה נדון בביה"ד הארצי בע"ע (ארצי) 6134-10-21 משה פוזאילוב נ' מדינת ישראל (מיום 10.5.22) וכך קבע ביה"ד הארצי בס' 7-8 לפסה"ד: "ככל שכתב התביעה מבוסס על מעשי היתנכלות ספציפיים שאינם קשורים לעניינים המנויים בסעיף 93א לפקודת המישטרה, כי אז ניתן היה לידון בתביעת המערער לפצוי בגין מעשים אלה.

התובע עצמו מציין במסגרת תגובתו כי הנתבעת פעלה "תוך הפרת כללי הסבב והרוטציה" (ס' 21 לתגובתו) וכי "הודח שלא על פי הנהלים מתפקיד רכז מודיעין וסופח לבילוש לתפקיד בלש ואילוצו לעבור באופן שגרע משכרו...." (ס' 29 לתגובה).

...

לא מצאנו ממש בטענת המערער כי סעיף 15(ג) לכתב התביעה מכוון לאותם מעשי התנכלות העומדים בפני עצמם ולא כחלק מטענתו להתנכלות שבאה לידי ביטוי באי קידום.

מן האמור עולה בצורה שאינה יכולה להשתמע לשתי פנים כי הסעדים הנתבעים במסגרת התביעה שבפנינו הינם תולדה ישירה של החלטה הנתבעת הנוגעת ל- "העברתו מתפקיד לתפקיד או ממקום למקום בתפקיד" כאמור בסעיף 93א(א) לפקודה, החלטה אשר הסמכות לדון בה אינה נתונה לבית דין זה. סוף דבר לאור כל האמור לעיל, מצאנו להורות על מחיקת התביעה בהיעדר סמכות של בית דין זה לדון בה. חרף התוצאה שאליה הגענו, בנסיבות העניין ולאחר שהבאנו בחשבון גם את שנות שירותו הארוכות של התובע במשטרת ישראל, החלטנו שלא לחייבו בהוצאות.

כשנשאל על ידי בית הדין "יש נוהל כתוב"? הוא השיב "זה היה נוהל שנהוג בבית ספרנו. בבתי ספר אחרים גם אותו דבר. לא בטוח אם זה היה כתוב אבל בעל פה כולנו ידענו את זה. וגם שועב כתב את זה בתצהירו...אף אחד לא היה יותר צעיר ממני בוותק וקיבל תפקיד מחנך" (ע' 13 ש' 4-14).

בהנתן כי בקשתו ותביעתו לבית הדין להיתמנות כמחנך הוגשה בשלהי שנת 2017, אין מנוס מליתן משקל משמעותי לשנה זו. הוכח כי התובע מתקשה לקבל את מרותו של המנהל (1) לגבי תקרית ההשעיה של בנו בשנת 2016 (סע' 9.1 לכתב התביעה- "כשנתיים" לפני הגשת התביעה המתוקנת)- בתחילה טען התובע כי בנו לא הושעה (ע' 18 ש' 19-21), בהמשך, "לא היתה החלטה על השעיה, בעל פה אמר לי הבן שלך מושעה" (ע' 18 ש' 22-27).

שנית ובהתייחס לתלונותיו בעיניין התיקונים והליקויים בבית ספר עובר לבקורת חיצונית לטובת בטיחות המקום, כגון נזילות, מבנה ובטיחות התלמידים, שפוץ ושינויים במקלט, כמו גם טענותיו בדבר הדרישה לאישורי עבודה לעובדים זרים שהועסקו בבית ספר (סע' 4.6 ו- 4.7, 7.4 ו-7.5 לתצהיר התובע), הרי שלא נטען, וממילא לא הוכח על ידי התובע, כי התלונות בעיניין זה הופנו מצידו לרשות המוסמכת, אלא כי הלין על כך בפני המנהל בלבד.

...

נוכח העקרונות החוקתיים והמנהליים, כמו גם חוק הפיקוח ותקנות מוסדות מוכרים, מחד גיסא, והיקף מספר המורים (אשר אינם צד להליך), אשר נטען כנגדם כי הם לא עומדים בתנאי הסף והכשירות לשמש עובדי הוראה – טענה שאף לא קיבלה מענה מספק בסיכומי עמל, מאידך גיסא, אנו סבורים כי טוב יעשה משרד החינוך אם יבדוק, בהתאם לשיקול דעתו, האם המורים המופיעים בסעיף 5.9 לתצהירו של התובע, אשר נקלטו לבית ספר החל משנת 2011 ואילך, עומדים בתנאי ההשכלה הנדרשים להוראה, אפילו אין מדובר במשרה רמה בשירות הציבורי (ע"ע 4965-05-11 אחמד אבו עג'ווה – מדינת ישראל (מיום 21.12.2011), האם המנהל פוסע בחלוקת התפקידים בהתאם להוראות רפורמה עוז לתמורה, והאם מועברים תכנים שאינם מקובלים לתלמידים כנטען בסעיף 6.1 לתצהירו של התובע.

סוף דבר אשר על כן, התביעה נדחית על כל ראשיה, בכפוף להערותינו בסעיף 116 לעיל.

אשר לסוגיית ההוצאות – נוכח כללם של דברים על התובע לשאת בהוצאות הנתבעות ברף הנמוך, כך שהתובע ישלם לכל אחת מהן סך של 3,000 ₪.

במסגרת תביעתה עתרה התובעת לסעדים הבאים: להמנע מלעשות שימוש כלשהוא, לרבות מלהעתיק, מלשנות, מלשדרג, מלהעביר, מלשווק, מלהפיץ, מלפרסם, מלמכור ו/או מלהציע למכירה ו/או מלגלות לאחר, בתמורה או שלא בתמורה, סודות מסחריים וידע מקצועי של התובעת, לרבות תוכנת מוצרי התובעת, ידע טכנולוגי, ידע מקצועי, קבצי תוכנה ואלגוריתמים, דרכי שיווק, רשימות של שמות לקוחות, רשימות קשרים עם לקוחות, נהלי עבודה, מסמכים הקשורים לתובעת וכל מיסמך המפרט נתונים הנוגעים למוצרי התובעת ו/או למוצרים ו/או שירותים שמספקת התובעת; להפסיק כל פעילות הנוגעת במישרין ו/או בעקיפין למוצרי התובעת ו/או לסודות המסחריים הגלומים בהם, לרבות פעילות פיתוח, תיכנון, מסחר, שיווק, מכירה, הצעה למכירה, פירסום או אחרת; להשיב לתובעת ללא פגיעה או נזק כל חפץ או מיסמך, לרבות קבצי תוכנה המגלמים בתוכם את הסודיות המסחריים של התובעת ובפרט את קבצי קוד המקור של הטכנולוגיה של התובעת, לרבות את קבצי קוד המקור של המוצר המקורי כהגדרתו בתביעה ו/או קבצי קוד מקור שנוצר בהסתמך על קוד המקור או נגזרים ממנו; להורות לנתבע לשלם לתובעת פיצוי בסך מיליון ₪ בגין הנזקים הכספיים הנובעים ממעשיו.

בכתב ההגנה ציין הנתבע בעמ' 11 בהתייחסות לסעיפים 9-10 לכתב התביעה, כי: "מר שוורץ ראה הדגמה חלקית של טיוטת בסיס, אשר בסך הכל הוותה נקודת התחלה. המסה הקריטית של הפיתוח בוצעה במהלך שמונה עשר החודשים שאחר כך". על כך העיד מר שוורץ בתצהירו, שלא נסתר (סעיף 36) כי: "כבר כשראינו את המסך הראשון, מסך הכניסה למוצר EVR "החדש" של בירן, היה ברור שמדובר במוצר PERFORM VIEW CICS עם שינויים מיזעריים.

בהקשר זה נציין, כי בהתאם לסעיף 17א לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 "הזכות לפצויי הלנת שכר, להבדיל משכר עבודה, תיתיישן אם לא הוגשה תובענה לבית דין איזורי ..... תוך שנה מהיום שבו רואים את השכר כמולן". בחירת הצדדים לנהל הליכי בוררות או פשרה אינה עוצרת את מרוץ ההתיישנות (ראו סעיף 24 בתיק תא (חי') 14122-10-09 רחמים אלמליח נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ מיום 13.2.11 והפסיקה המצוטטת בו).

שלילת דמי הודעה מוקדמת אפשרית לפי סעיף 10(2) לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א – 2001, "בנסיבות שבהן העובד שפוטר אינו זכאי לפיצויים, על פי הוראות סעיפים 16 או 17 לחוק פצויי פיטורים". בע"ע (ארצי) 214-06 אלוניאל בע"מ - אלכסנדר צ'רניאקוב [פורסם בנבו] (31.5.07) קבע בית דין זה את השיקולים המנחים בסוגיית שלילת פצויי הפיטורים ודמי ההודעה המוקדמת, וכך נאמר (פסקה 9, ההדגשות במקור): "בבוא בית הדין להכריע בשאלה האם ובאיזו מידה יש להפעיל את הסנקציה של שלילת פצויי הפיטורים, ייתן דעתו לתכלית החוק, ויאזן בין השיקולים הנדרשים לעניין בנסיבות המקרה, לרבות השיקולים שלהלן:

...

לאחר קבלת התייחסות הצדדים וסיכום מטעם המומחה ניתנה ביום 17.1.19 החלטה נוספת בה נקבע, בין היתר, כדלקמן: "לאחר שעיינתי בהתייחסות הצדדים ושקלתי את טיעוניהם (לרבות טענת התובעת לפיה הנתבע לא סיפק למומחה את גרסת הביניים של המוצר המפר והטענה, כי אין לקבל את הצעת הנתבע להעתקת המוצר שלו על גבי מחשבי התובעת והתקנת תוכנת התובעת על מחשב הנתבע עקב הליך התקנה ארוך וחשש לחשיפת סודות מסחריים ומנגד טענות הנתבע לפיהן על המומחה לעיין בתוכנת Ez-Stats בטרם מתן חוות דעתו, ליתן למומחה הנחיות מדויקות להכנת חוות הדעת ולציין מה האלמנטים הדומים והשונים בין המוצרים) מצאתי להורות כדלקמן:

סוף דבר: בנסיבות האמורות מצאנו לחייב את הנתבע לשלם לתובעת פיצוי בסך 80,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה (26.10.15) ועד לתשלום המלא בפועל.

התובעת תשלם לנתבע סך 9,855 ₪ בגין שכר עבודה לחודש 3/14 בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.4.14 ועד לתשלום המלא בפועל.

הננו מורים לנתבע כדלקמן: להימנע מלעשות שימוש כלשהו, לרבות מלהעתיק, מלשנות, מלשדרג, מלהעביר, מלשווק, מלהפיץ, מלפרסם, מלמכור ו/או מלהציע למכירה ו/או מלגלות לאחר, בתמורה או שלא בתמורה, סודות מסחריים וידע מקצועי של התובעת, לרבות תוכנת מוצרי התובעת, ידע טכנולוגי, ידע מקצועי, קבצי תוכנה ואלגוריתמים, דרכי שיווק, רשימות של שמות לקוחות, רשימות קשרים עם לקוחות, נהלי עבודה, מסמכים הקשורים לתובעת וכל מסמך המפרט נתונים הנוגעים למוצרי התובעת ו/או למוצרים ו/או שירותים שמספקת התובעת.

[1: בסעיף 12 לכתב התביעה עתרה התובעת לתשלום גמלת שמירת הריון החל מיום 13.12.2019.

] תקציר ההליכים בבית הדין לאחר שנוהל הליך ראיות במסגרתו העידו התובעת ונציג מטעם מעסיקה של התובעת, מר ערן בן דוב, הסכימו הצדדים למינוי מומחה רפואי מטעם בית הדין, אשר יבחן את סוגיית הצורך בשמירת הריון בתקופה שבמחלוקת, על סמך העבודות המוסכמות הבאות: "א. התובעת ילידת שנת 1994.

בהתאם להלכה פסוקה "בית הדין ייחס משקל מיוחד לחוות-דעת המוגשת על ידי מומחה הפועל מטעמו"[footnoteRef:2], ומאחר שחוות הדעת של המומחה עולה בקנה אחד עם דרישות סעיף 58 לחוק, יש לאמץ את חוות דעתו ולקבוע כי התובעת זכאית לגימלת שמירת היריון בתקופה שבמחלוקת.

...

בנסיבות העניין, אנו סבורים שיש לקבל את חוות דעתו של המומחה ואין בטענת הנתבע כי מצבה הרפואי של התובעת לא הצדיק שמירת הריון מבחינה רפואית, כדי להטיל פגם בחוות דעתו המפורטת והמנומקת של המומחה מטעם בית הדין, אשר סבור כי המצב הרפואי האמור מצדיק מתן אישור לשמירת הריון.

הדברים מקבלים משנת תוקף עת קביעת המומחה מטעם בית הדין עולה בקנה אחד עם קביעת הרופאה המטפלת, ד"ר יזרסקי, "בזמן אמת". [9: ראו למשל עב"ל 388/05 אליעזר וידר – המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 28.2.2006] בהתאם, לא מצאנו לקבל את טענת הנתבע שלפיה הדימום הקל שנמצא ביום 14.1.2020 לא מעיד על סכנה להינתקות השלייה.

מכל האמור- אנו סבורים שיש לקבל את חוות דעתו של המומחה שלפיה מצבה הרפואי של התובעת בתקופה שמיום 26.12.2019 ועד ליום 14.2.2020 סיכן אותה ואת עוברה, כך שהוא עונה להגדרת סעיף 58 לחוק והנתבעת זכאית לקבלת גמלת שמירת היריון בעבור תקופה זו. סוף דבר התביעה לגמלת שמירת היריון לתקופה שמיום 26.12.2019 ועד ליום 14.2.2020- מתקבלת.