סעיף 98 לחוק לשכת עורכי הדין - תביעת שכר עורך דין

הנתבע טוען כי הפעולות שהתובע ביצע עבור הנתבע, ואשר מפורטות בסעיף 11-13 לתצהיר התובע, וסעיף 3 ג' לתביעה, היו פעולות של סיוע מהותי, באופן שהתובע הפר את סעיף 20 לחוק לישכת עורכי הדין, ועל כן ההסכם בין הצדדים איננו חוקי ונוגד את תקנת הציבור והוא בטל.

האחת: שאלת הסגת גבול מיקצוע עריכת הדין, והאם התובע אכן הסיג את גבול המיקצוע בנגוד לסעיף 20 לחוק לישכת עורכי הדין, תשכ"א - 1961, ובאופן שאיננו מאפשר לו לקבל שכר בעד השרות, מאחר והתובע איננו עו"ד, וזאת לפי סעיף 98 (א) לחוק לישכת עורכי הדין.

...

לפיכך, אין מקום לתביעה שכנגד להשבת הכספים ששילם הנתבע לתובע, והתביעה שכנגד נדחית בזה.

בנסיבות אלה, תביעת התובע לתוספת התשלום נדחית בזה.

אשר על כן, לאור כל הנימוקים לעיל, התביעה נדחית וכמוה גם התביעה שכנגד.

אשר על כן, מייחד סעיף 20 לחוק לישכת עורכי הדין ביצוע פעולות של ייצוג, ייעוץ וטפול משפטי, לעורכי דין לבדם, כאשר על מנת לגדור פירצות הקוראות למסיגי גבול, נקבעו בחוק לישכת עורכי הדין שתי סנקציות, הראשונה פלילית [סעיף 96 לחוק] והשנייה אזרחית, בסעיף 98(א) לחוק שלשונו היא: "לא יזדקק בית משפט לתביעת שכר בעד שירות שנתן מי שאינו עורך דין במידה שהיה בו שירות שנתייחד לפי חוק זה לעורכי דין." ודוק, המדובר בהוראה רובסטית וייעודית, אשר לנוכח הכלל הקבוע בסעיף 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 לפיו הוראות חוק זה "יחולו כשאין בחוק אחר הוראות מיוחדות לענין הנידון", דעת לנבון נקל כי מקום בו מוגשת לבית המשפט תביעה המחללת את הערך המוגן על ידי הוראה זו, אין תחולה לסעיף 31 לחוק החוזים בדבר תרופות בגין בטלותו של חוזה שכריתתו, תכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים, בלתי מוסריים או סותרים את תקנת הציבור.

...

ודוק, עדותה של הנתבעת כי הופנתה על ידי התובעת לאחר חתימת הזמנת העבודה לחתום על ייפוי כוח לטובת עו"ד המאירי דרך הפקסימיליה, וזאת מבלי שפגשה אותה כלל, לא נסתרה ואף לא הוכחשה, כאשר המסקנה המסתברת ממשקל העדויות אשר נשמעו בפני, וממשקל אלו שלא הושמעו, ולא בכדי, הינה כי אף עורך דין שייצג את הנתבעת מטעם התובעת, לא טרח להיפגש עמה ולו פעם אחת.

במכלול הדברים המפורט לעיל באתי אפוא לכלל מסקנה כי לפני תביעת שכר בעד שירות שנתן מי שאינו עורך דין, בגין שירות שנתייחד לעורכי דין, ואין להזדקק לה [וראו בנסיבות דומות פסק הדין בת"א (רמ') 29940-10-11 מוניציפל בע"מ נ' ועד עובדים עיריית לוד (2014)].

תוצאת הדברים: חרף התעשרותה של הנתבעת כתוצאה מפעולות עורכי הדין שהעסיקה התובעת, התביעה נדחית מכוחו העדיף של סעיף 98 לחוק לשכת עורכי הדין.

זאת ועוד, המבקשות הסיגו את גבול המיקצוע כאשר הן טיפלו בתביעות שעורך דין היה צריך לטפל בהן ועל כן אינן זכאיות לשכר טירחה גם לפי הוראות סעיף 98 לחוק לישכת עורכי הדין, תשכ"א- 1961 ולפיו: "לא יזדקק בית משפט לתביעת שכר בעד שירות שנתן מי שאינו עורך דין, במידה שהיה בו שירות שנתייחד לפי חוק זה לעורכי דין". הוראה זו היא קוגנטית ואינה נתונה לשיקול דעת בית המשפט, שכן תכליתה להרתיע מפני הסגת גבול המיקצוע בדרך של שלילת טובת הנאה הצומחת מאותה הסגת גבול, וזאת גם אם ניתן שירות ממשי על ידי מסיג גבול המיקצוע.

...

" משכך, דין בקשות אלה להידחות.

סיכומו של דבר, מלבד תצהירה הסתמי של המבקשת 1 האומר בסעיפים 33 ואילך כי היא טיפלה באופן מלא בכל התביעות כולל "מכתבים רבים ותביעות לתגמול" אין בהם כדי להצביע על איזה שהוא מאמץ יתר מיוחד עבור התובעים מעבר לטיפול הרגיל וממילא אין בכך כדי להוות עבורה הגנה.

משכך, ונוכח הנסיבות המתוארות לעיל ולאחר שמצאתי כי סיכויי ההגנה קלושים אני דוחה את בקשת הרשות להתגונן.

הנתבע טוען עוד, כי ניגש לדיונים מול הועדות הרפואיות בלווי עורכי דין שונים, שאותם שכרה התובעת, בנגוד מוחלט לסעיף 20(4) לחוק לישכת עורכי הדין, תשכ"א-1961 (להלן: חוק לישכת עורכי הדין), ומשכך, ובהתאם לסעיף 98 לחוק לישכת עורכי הדין, התובעת אינה זכאית לתשלום שכר טירחה.

בעיניין פיצוי נמרץ, שפסק הדין בו ניתן בשנת 2005, נדונה תביעה של לישכת עורכי הדין, שעתרה לבית המשפט המחוזי בטענה כי הנתבעים מסיגים את גבול מיקצוע עריכת הדין ומשכך יש להפסיק את פעילותם.

...

תוצאה התביעה מתקבלת באופן חלקי.

כן ישלם הנתבע לתובעת אגרת משפט מינימלית בסך של 654 ₪, כמפורט לעיל.

הנתבע ישלם לתובעת את כלל הסכומים האמורים לעיל בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישאו הסכומים ריבית והפרשי הצמדה כדין.

עוד נקבע כי כספים שעורך-הדין מחזיק בשביל הלקוח יופקדו על-ידו בחשבון בנק נפרד, בין היתר, על מנת לאפשר עקיבה אחר הכספים המצויים בשליטת עורך-הדין, פירותיהם ותמוריהם "ויש בכך גם הקלה באימות חשבונותיו של עורך הדין בגין אותם כספים"; ועוד, בין היתר, עורך-הדין חייב להמציא ללקוח דין וחשבון על מצב חשבונו; "וחובה זו קיימת גם אם על פי מצב החשבון לא מגיע ללקוח כסף..." אך אף כי "אין חובה לנהל חשבון נפרד לכל לקוח, ויכול עורך דין להחזיק כספי פיקדונות של לקוחות אחדים באותו חשבון. ניהול חשבונות בנק נפרדים לכל לקוח מאפשר שימוש במסמכי הבנק של אותו חשבון כמחליף אמין להצגת חשבונותיו של עורך הדין ללקוח". בנוסף, בהתאם לסעיף 85 לחוק לישכת עורכי הדין, התשכ"א-1961: בדין וחשבון שמוסר עורך הדין ללקוחו חייב הוא להבחין בין שכר טירחתו לבין הוצאות (ראו קלינג, בעיקר בעמ' 107-101 וההפניות שם).

כך, ביחס לדרישה בקשר עם "חובות אבודים" קבע המומחה כי "עורך הדין כלל בגיליון האקסל תחת קטגוריה זו סך של 36,400 ש''ח. אך אסמכתות מבססות הוגשו לגבי חיובים בסך 4,800 ש''ח". ביחס לדרישה בקשר עם "טפול בתביעת הוצאות שהייה" קבע המומחה "עבור חיובים אלו לא הומצא אישור גבייה נפרד. אך, לעצם החיוב, יש מקום לסבור כי הטיפול בהוצאות שהייה אינו נכלל במסגרת הריטיינר". ביחס לחיוב בקשר עם דמי נאמנות קבע המומחה, בין היתר, כי "הסכמי שכר הטירחה שנחתמו בין הצדדים אינם כוללים היתייחסות מפורשת לעניין דמי נאמנות... לא עלה בידי המומחה לקבע את סבירות החיוב... בהיעדר המצאת חשבונות הנאמנות וכרטיסי הלקוח של החברה, לא עלה בידי המומחה לבדוק האם חלק מחיובים אלו כבר שולמו על ידי החברה לעורך הדין" (ראו בהקשרים אלו בעיקר בעמ' 13-11 לחוות-הדעת).

...

לאחר שבחנתי את מלוא טענות הצדדים, כמו גם את חוות-דעתו של המומחה בעניין זה, ראיתי לדחות את מלוא טענותיו של עו"ד קוריס בהקשר זה. כך, מצאתי שאין מקום לפסוק לעו"ד קוריס שכר ראוי הן מן הטעם שיש בה משום הרחבת חזית אסורה; ולמעלה מכך, מצאתי לדחותה אף לגופה שעה שזו לא הוכחה בהתאם לדין.

בטרם סיום יובהר את שעולה מניה וביה מפסק-דין זה כי מלוא טענותיו של עו"ד קוריס בקשר עם פירוט העברות הכספיות שנעשו לטענתו בין הצדדים (ראו בסעיף 225 י' לכתב התביעה שכנגד) וכך גם ביחס לטענותיו בקשר עם הטיפול המשפטי שהוספק על-ידי טיב שתיל וטענותיו בהקשר זה – דינן להידחות.

סוף דבר נוכח כלל האמור לעיל בית המשפט מחליט להורות על חיובים, כדלקמן: בית המשפט מחייב את עו"ד קוריס לשלם לטיב שתיל בע"מ את הסך של 136,157 ש''ח. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת כתב התביעה, 21.6.2015, ועד מועד התשלום בפועל.