סעיף 97 לפקודת פשיטת רגל העדר רישום ימנע תוקף מחאה

עוד נטען שלא קיימת זכות קזוז או זכות להוסיף ריבית והצמדה כאשר התובעת הנה חברה בפרוק משנת 1983 ונטען שעל מנת שזכות הקזוז תעמוד כלפי חברה לפירוק, על הנתבעת להוכיח שהיא עומדת בתנאים המצטברים שבסעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל כאמור לעיל.

נטען שעל יסוד המצב התיכנוני המאושר ועל יסוד סעיף 12(ב) לפקודת הקרקעות חל החריג אשר מורה שבחישוב הפצוי לא תובא בחשבון כל השבחה שיצרה התכנית המפקיעה ביחס למצב הקודם של המקרקעין וזאת על מנת למנוע העשרה שלא כדין של בעל מקרקעין על חשבון הציבור.

בנוסף, הוא העיד כי על פי מערך החקיקה – דיני הבניה, דיני ההפקעות וכולי – לא קיימת הנחיה לבדוק מי בנה את המבנה, כלומר כי ברגע שיש בעלים רשומים חזקה שהם ביצעו את הבניה.

על פי תכנית כ/150 שפורסמה למתן תוקף ב- 10.1.80 סווג מיגרש 'ד' ביעוד "אתרים לבנייני ציבור לא מסחריים". תכנית כ/98 לא בוטלה במסגרת תכנית זו. באשר למצב הרשוי צוין כי תיקי הבניין מעלים כי בתי הכנסת במיתחם הוקמו על ידי עמותות שונות שאינן קשורות לתובעים.

דיון הזכות לפצוי וסכום הפצוי והיעדר שהוי לא הייתה מחלוקת אודות בעלותה של התובעת בחלקה נשוא התובענה קודם להפקעה.

...

באשר לתחשיב שווי למבנה ציבור- בית כנסת- הוא הגיע למסקנה ששווי מטר מרובע אקוויוולנטי עומד על 150 ₪ בלבד.

כך בתחשיבים הגיע השמאי למסקנה שפיצויים בגין הפקעה צריכים להיות 45,000 ₪ ודמי שימוש שנתיים בסך 2,700 ₪.

מאידך, לא שוכנעתי שיש לאמץ את גישתו של השמאי דגני שביקש לייחס לקרקע ערך של 150 ₪ למ"ר בלבד בהתחשב בשימוש של בית כנסת.

בהסכמת הצדדים לאותו הליך, נקבע, כי מ.ד.מ מזרחי תשיב למשכנות רמות סך של 17,000,000 ₪, כי התביעות הקיימות בנושא זה תימחקנה, וכי מ.ד.מ מזרחי תוכל למכור את זכויותיה בקרקע לגורם אחר (לעניין זה סוכם כי יוסר צו מניעה אשר מנע מכירה מעין זו).

הטענה שהעלו המשיבים היא אי רישומה של המחאת הזכות, ולעניין זה הפנו להוראת סעיף 97(א) לפקודת פשיטת הרגל, שעניינו "ביטול המחאה כללית בלתי רשומה". סעיף זה מורה כי: "המחה אדם לאחר זכויות קיימות או עתידות לבוא והוכרז לאחר מכן פושט רגל, לא תהיה להמחאה תוקף כלפי הנאמן לענין הזכויות שלא ניפרעו לפני תחילת פשיטת הרגל, אלא אם נרשמה ההמחאה בזמן ובדרך שנקבעו בתקנות". ואולם, לעניין זה, לא הוצגה כל עמדה מאת הנאמן – שהוא, ולא המשיבים, בעל מעמד לטעון להעדר תוקפה של ההמחאה – שלפיה סבור הוא כי אין תוקף להמחאה וכי פירות ההשבה שייכים לקופת הפרוק.

...

בנסיבות אלה, שבהן מדובר בכספים שהועברו לכאורה על ידי נמיר, לצורך עסקה שבוטלה, אני סבור כי קמה לנמיר עילה לכאורה, מכוח דיני עשיית עושר, נגד המשיבים האמורים,  להשבתם לידיו, וכי אין לקבל, לכאורה, לעניין זה, את טענת המשיבים, להעדר יריבות עם נמיר.

סיכומו של דבר, נוכח המפורט לעיל, מן הראוי להותיר את העיקול על כנו, בכל הנוגע למשיבים 1, ו-4 והבקשה לביטולו נדחית.

בטענות שהועלו במישור תום הלב, אין כדי לשנות מסקנה זו. עם זאת, יש לצמצם את סכום העיקול, במובן זה שיעמוד בעינו, לגבי כל אחד ממשיבים אלה, עד גובה הסכום שעל פי הטענה נמסר לידיו באופן אישי (דבר המהווה כמפורט לעיל את הבסיס לבקשת העיקול).

עוד צוין כי במהלך שנת 2008 הקבלן שבנה את הבניין עבור הנתבעת פשט את הרגל, אולם חרף זאת הנתבעת נכנסה לנעליו במהירות רבה והמשיכה לבצע את התיקונים בדירת התובעים, לשביעות רצונם.

ב"כ הנתבעת אמנם לא תקף בסיכומיו את חוות דעתו של מומחה ביהמ"ש באופן ישיר, אולם בכל זאת טען להעדר אחריות של הנתבעת לחלק מהליקויים וזאת בטענה שחלפו תקופות הבדק והאחריות וכי לא ניתנה היתייחסות לעניין זה בחוות הדעת.

אם כך הדבר, ייתכן כי אין לנתבעת אחריות לתיקון חלק מהליקויים על פי חוק המכר דירות, אולם, איני מוצא צורך לבדוק כל ליקוי וליקוי כאמור ולהכריע מתי התגלה וזאת מקום שאני מוצא שהנתבעת אחראית בכל מקרה לתקן את הליקויים על פי עילה אחרת שצוינה בכתב התביעה והיא זו המבוססת על עוולת הרשלנות שבפקודת הנזיקין (נוסח חדש) (ראה סעיף 35 לכתב התביעה).

דבר זה הוכח וזאת על רקע מה שנקבע בחוות דעתו של המומחה מטעם ביהמ"ש, אשר מצא ליקויים בדירה, אשר מטבע הדברים וכעולה מחוות הדעת, גם אם הדבר לא נרשם ברחל בתך הקטנה, נגרמו עקב עבודה לקויה.

גם הטענה שלפיה ההסכם שבין הצדדים קובע מנגנון להכרעה בסכסוכים המונע את הגשת התביעה, דינה להדחות ומוטב היה שלא תועלה כלל.

...

סוף דבר אשר על כן, התביעה מתקבלת בחלקה הניכר כפי שפורט לעיל.

בנסיבות, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעים גם את מלוא האגרות ששולמו על ידם לביהמ"ש, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום תשלומם לביהמ"ש ועד לקבלתם חזרה בפועל מאת הנתבעת.

בנוסף לכך, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעים שכ"ט עו"ד בסך של 18,000 ₪ וזאת בהתחשב בשכר הטרחה הריאלי והסביר שיש לפסוק בנסיבות העניין, לרבות על רקע ההתנהלות הלקויה של הנתבעת, אשר לא תיקנה את הליקויים כדבעי ובהם ליקוי רטיבות, חרף פניות חוזרות ונשנות של התובעים ומשכה אותם במשך שנים בעניין זה, עד שנדרשו הם לפנות לערכאות, מקום שהנושא יכול היה וצריך היה, להיפתר מזמן וללא הליכים משפטיים.

בהקשר זה הוסיף הנאמן וציין, כי בהתאם לכללי השוויון בין הנושים ולהגשת תביעת חוב, המכפיפה את הנושה לדיני פשיטת הרגל, לתקנה 86 לתקנות פשיטת הרגל, התשמ"ה-1985 (להלן: "תקנות פשיטת הרגל") ולסעיף 134(א) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: "פקודת פשיטת הרגל"), המפנה לסעיף 4 לחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961, המועד הקובע לשערוך הוא יום 01/12/08, המועד בו חדל החייב לשלם את ההלוואות, ולא מועד צו הכנוס.

הכנ"ר תומך בתגובתו בעמדת הנאמן ובהנמקתו, ובנוסף מציין, כי העידר רישומה של ההלוואה, משמעותה אי מילוי דרישת הפומביות, וכפועל יוצא מכך, שלילתה של זכות קניינית תקפה לנושה המובטח מול צדדי ג', לרבות הנאמן והנושים.

בקביעת חובות אלה, ראה מתקין התקנות לאזן ולמתן את יתרונו של הנושה המובטח, על מנת למנוע סיכונים הטמונים לקופת הפש"ר מהתנהלותו של נושה מובטח.

בכך ביקש הנושה המובטח לעשות שימוש בחוסר תום לב בהוראת תקנה 87 לתקנות פשיטת הרגל, אשר לא נועדה ליתן תוקף להתנהלות משוללת תום לב מעין זו. מן המקובץ עולה, איפוא, כי הנושה המובטח לא מימש את הערובה, לא הגיש תביעת חוב, המצומצמת רק לסכום ההפרש, שבין שווי המימוש ו/או שווי הבטוחה לבין גובה החוב, ובנוסף לא ויתר הנושה המובטח על הערובה ובוודאי לא הגיש תביעת חוב בצרוף שומה, המעריכה את שווי הערובה, למרות שחוות דעת שמאית לעניין שווי הדירה הייתה ברשותו במועד הגשת תביעת החוב.

...

סוף דבר 48.

לפיכך, ולאור כל האמור לעיל, סבורני, כי אין מנוס מלקבוע, כי תביעת החוב של הנושה המובטח תחזור לבדיקת הנאמן, על פי ההנחיות כדלקמן: תביעת החוב של הנושה המובטח תיבדק על פי כללי הנשייה המובטחת.

תביעת החוב של הנושה המובטח, שאינה נובעת מזכות נשייה מובטחת, נדחית.

בהקשר זה הוסיף הנאמן וציין, כי בהתאם לכללי השויון בין הנושים ולהגשת תביעת חוב, המכפיפה את הנושה לדיני פשיטת הרגל, לתקנה 86 לתקנות פשיטת הרגל, התשמ"ה-1985 (להלן: "תקנות פשיטת הרגל") ולסעיף 134(א) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: "פקודת פשיטת הרגל"), המפנה לסעיף 4 לחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961, המועד הקובע לשיערוך הוא יום 01/12/08, המועד בו חדל החייב לשלם את ההלוואות, ולא מועד צו הכנוס.

הכנ"ר תומך בתגובתו בעמדת הנאמן ובהנמקתו, ובנוסף מציין, כי העדר רישומה של ההלוואה, משמעותה אי מילוי דרישת הפומביות, וכפועל יוצא מכך, שלילתה של זכות קניינית תקפה לנושה המובטח מול צדדי ג', לרבות הנאמן והנושים.

בקביעת חובות אלה, ראה מתקין התקנות לאזן ולמתן את יתרונו של הנושה המובטח, על מנת למנוע סיכונים הטמונים לקופת הפש"ר מהתנהלותו של נושה מובטח.

בכך ביקש הנושה המובטח לעשות שימוש בחוסר תום לב בהוראת תקנה 87 לתקנות פשיטת הרגל, אשר לא נועדה ליתן תוקף להתנהלות משוללת תום לב מעין זו. מן המקובץ עולה, איפוא, כי הנושה המובטח לא מימש את הערובה, לא הגיש תביעת חוב, המצומצמת רק לסכום ההפרש, שבין שווי המימוש ו/או שווי הבטוחה לבין גובה החוב, ובנוסף לא ויתר הנושה המובטח על הערובה ובודאי לא הגיש תביעת חוב בצרוף שומה, המעריכה את שווי הערובה, למרות שחוות דעת שמאית לעניין שווי הדירה הייתה ברשותו במועד הגשת תביעת החוב.

...

סוף דבר על רקע התנהלות הצדדים והחלטת בית המשפט, כב' השופט מ. רניאל, לפיה תיבדק תביעת החוב של הנושה המובטח והנכס ימומש במסגרת הליכי פשיטת הרגל, לא ניתן עוד להשיב את המצב לקדמותו ולהורות, מכוח תקנה 90 לתקנות פשיטת הרגל, כי תביעת החוב תידחה והנושה המובטח ייאחז בזכות למימוש הבטוחה בלבד.

לפיכך, ולאור כל האמור לעיל, סבורני, כי אין מנוס מלקבוע, כי תביעת החוב של הנושה המובטח תחזור לבדיקת הנאמן, על פי ההנחיות כדלקמן: תביעת החוב של הנושה המובטח תיבדק על פי כללי הנשייה המובטחת.

תביעת החוב של הנושה המובטח, שאינה נובעת מזכות נשייה מובטחת, נדחית.