יצוין כי יש הסוברים כי המונחים "שימוש" ו- "פעולה" הנזכרים בסעיף 93 לחוק המקרקעין לצורך אפיון צורת זיקת ההנאה מלמדים כי זיקת הנאה מוגבלת לפעולות פיזיות בלבד, וכי התחייבות המאפשרת, אוסרת או מחייבת לפי העניין ביצוע פעולה משפטית אינה יכולה להוות זיקת הנאה (לגישות השונות, ראו נינה זלצמן ""שיעבוד שלילי" (התחייבות לא לשעבד נכס) כבטוחה לאשראי" עיוני משפט לא 115, 131, ה"ש 52 (2008)).
...
בנסיבות אלה, סבורני כי יש לקבל את הערעור ולהחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי.
התפתחות זו עשויה להצדיק את ביטול זיקת ההנאה, על בסיס הטענה כי לא לכך פילל בעל המקרקעין הכפופים עת נתן הסכמתו להענקתה, דהיינו "דסבור היה שיכול לקבל ועכשיו אין יכול לקבל".
סיכום ומסקנות
ניתוח הדברים עד כה מוביל למסקנה כי סעיף 96 לחוק המקרקעין מקנה לבית המשפט סמכות לבטל את התחייבות היזם, וכפועל יוצא את התחייבות המערערת, להעמיד את הדירות לרשות בעל התפקיד ולהימנע מלעשות בדירות שימוש למטרה אחרת.
השופט י' אלרון:
לאחר שעיינתי בחוות דעתם של חבריי, אף אני סבור כי עלינו להורות על קבלת הערעור והשבת ההליך לבית המשפט המחוזי.
בהינתן זאת, ונוכח מרכזיות הסוגיות בהן בית המשפט המחוזי לא הכריע באופן ממצה בפסק דינו, אני סבור כי מוטב שבית המשפט המחוזי, ולא ערכאת הערעור, הוא שיידרש להן.