בסיכומם של דברים, השית בית משפט השלום על המבקש שש שנות מאסר לריצוי בפועל; עשרה חודשי מאסר על תנאי, לבל יעבור עבירה לפי חוק מס ערך מוסף או פקודת מס הכנסה שהיא פשע תוך שלוש שנים מיום שיחרורו; חמישה חודשי מאסר על תנאי, לבל יעבור עבירה לפי חוק מס ערך מוסף או פקודת מס הכנסה שהיא עוון בתוך שלוש שנים מיום שיחרורו; וכן קנס כספי בסך 750,000 ש"ח.
המבקש ערער על הרשעתו ועל העונש שנגזר עליו לבית משפט קמא.
...
טענותיו של המבקש ביחס להכרעת הדין הועלו ונדונו בפני בית משפט קמא, ונדחו ברובן, ומכל מקום, הן אינן מעלות כל שאלה משפטית כבדת משקל או סוגיה עקרונית כלשהיא – חרף האצטלה העקרונית שמנסה המבקש להעטות על טענותיו, אני סבור כי ביסוד הדברים, אין מדובר אלא בשאלת יישומן של אמות מידה פסיקתיות מושרשות היטב על נסיבותיו הפרטניות של המבקש.
מטעמים אלה בלבד, דינה של בקשת רשות הערעור להידחות.
על שוני זה עמד בית משפט השלום בבואו לגזור את דינו של אחי המבקש בהתבסס על הסדר הטיעון (גזר הדין מיום 1.8.2018):
"בשים לב למכלול הנתונים אכן מדובר בהסדר נוטה לקולא. במיוחד דברים אמורים לאור מקרה דומה שנדון לפניי, ת"פ 41203-02-13 (מדינת ישראל נ' עאמר חרחש שם נגזרו על נאשם שפעל באופן דומה, אם כי בהיקף גדול בהרבה של כ-20,000,000 ש"ח, שש שנות מאסר. עם זאת, בשים לב לנימוקי ב"כ המאשימה ונסיבות העניין, ובכלל זה הודאת הנאשם [שהייתה בלתי מסויגת, בשונה מהודאתו של המבקש – י' א'], חלוף הזמן והיקף העבירות, יש לאשר את ההסדר"
סוף דבר, הבקשה נדחית.
