סעיף 8 לפקודת השטרות

בפני תביעה שטרית, ע"ס כ-45,000 ₪, במסגרתה הוגשו לבצוע 7 שיקים שמשכה הנתבעת לפקודת התובעת: 5 שיקים ע"ס 7,125 ₪ כ"א (לזמ"פ 13.6.15, 13.8.15, 13.10.15, 13.1.16, 13.2.16), ו-2 שיקים ע"ס 4,800 ₪ כ"א (לזמ"פ 13.9.15, 13.2.16).

...

כפי שנראה, דין התביעה להתקבל.

התביעה מתקבלת בזה, באופן שיראו את ההתנגדות כאילו נדחתה מלכחתחילה.

סעיף 8(ב) לפקודת השיטריות [נוסח חדש], קובע, כי "מקום שהסכום שיש לפרעו נאמר גם במלים וגם בספרות, והן מכחישות זו את זו, הסכום שהמלים מורות עליו הוא הסכום שיש לפרעו". מכאן, כי לכאורה עומד סכום השטר (ועמו סכומה הכולל של התביעה) ע"ס 30,000 ₪.

...

אמנם, הוראת סעיף 8(ב) היא לכאורה ברורה ומפורשת, ובפסיקה ישנה של בית המשפט העליון אף מצאנו היצמדות אליה חרף דחיית טענות הנתבע בעניין (ראה ע"א 80,117/68 ברנח בע"מ נ. צור, פד"י כ"ב(2)633, 643-644), אולם הפסיקה בעניין שטרות – ולא רק בעניינם – התפתחה והשתנתה במרוצת השנים, ועתה אנו למדים מפסקי דין מאוחרים שבין צדדים קרובים לשטר מצטמצם הפער בין השטר לחוזה, וניתן להפעיל על השטר כללי פרשנות הנוגעים, למשל, לאומד דעת הצדדים (ראה ניתוחו הנאה של חברי, כב' הש' א' ברנד, בתיק ת"א (נת') 34379-12-13 גניש נ. רחמימוב, הדן בהרחבה בסוגיה).

לסיכום נקודה זו, ולאור כל הנימוקים דלעיל, אני קובע כי השטר הוא על סך 40,000 ₪, וזהו הסכום המשמש יסוד לתיק ההוצאה לפועל ולפסק-דין זה. נעבור, אפוא, לטענת הפרעון, שהיא טענת ההגנה המרכזית, ואשר גם בה יד הנתבעת על התחתונה.

לאור כל האמור אין מנוס אלא לקבוע, כי גרסתה של הנתבעת בעניין זה נולדה מתוך הדחק בו היא מצויה, ואינה מבוססת על עובדות אמת.

תוצאה אופרטיבית היוצא מכל האמור הוא, שאני מקבל את התביעה, במובן זה שיראו את ההתנגדות שהוגשה כאילו נדחתה.

החוב בתיק ההוצאה לפועל כולל בתוכו כבר חיובי שכר-טרחה א' ו-ב', על מלוא סכום השטר, ועל כן אני מורה, כי בנוסף על סכומים אלה תישא הנתבעת בהוצאות התובעים בסכומי האגרה ששולמו לקופת בית המשפט (משוערכים ליום תשלומם בפועל), וכן בשכ"ט עו"ד נוסף, עבור ניהול ההליך, בסך של 2,700 ₪.

כן נקבע, כי המשיבים הפרו את חובת תום הלב המוטלת עליהם, משום שלא וידאו כי בחשבון יהא כסוי מספיק לתשלום ההמחאה, ומסרו המחאה פגומה, ולפיכך אין להחיל את החזקה הקבועה בסעיף 8 לפקודת השיטריות לפיה במקרה של סתירה בין הספרות למילים יגבר האמור במילים.

...

מכל אלה, המסקנה המתבקשת היא כי במקרה דנן יש מקום לעשות שימוש בסמכות לפי תקנה 519 לתקנות, ולחייב את המשיבים בהפקדת ערובה לשם הבטחת הוצאות המבקש, ככל ויושתו כאלה על המשיבים, בתום ההליך המשפטי.

בעניין גובה הערובה שתופקד - כבר נקבע כי משהגיע בית המשפט לכלל מסקנה שיש הצדקה לחיובה של התובעת בהפקדת ערובה, עליו לקבוע את שיעורה באופן מידתי המאזן כראוי בין כלל השיקולים הצריכים לעניין (ענין: הנדסה ממוחשבת, בפסקה 13).

סוף דבר הבקשה להפקדת ערובה מתקבלת.

יתרה מכך, טענת המשיבה כי אינה חתומה על שטר המטען ואינה צד לו, מיתעלמת מן העובדה כי היא מופיעה בשטר המטען, כיבואן/נשגר (consignee) של המכולה כמובנו בסעיף 8(א) לפקודה – שטר מטען אותו צרפה כנספח א' לכתב התביעה.

...

מנגד, טוענת המשיבה בשתיים, האחת – כי המבקשת לא העלתה את טענתה להיעדר סמכות מקומית "בהזדמנות הראשונה" ; והשנייה – כי תניית השיפוט הייחודית דלעיל, לא חלה ביחסי הצדדים - כבעלי דין בתובענה, מחמת שהמשיבה אינה חתומה על שטר המטען, אינה צד לו, לא קיבלה אותו ולא נתנה את הסכמתה לתניית השיפוט הכלולה בו. לפיכך, לטענתה, יש לדחות את הבקשה.

בקציר האומר אציין, כי הניסיון של המשיבה לתבוע את המבקשת ולהטיל עליה אחריות מכוח שטר המטען, ברם ומאידך לכפור בתנאי מתנאיו – אינו עולה בקנה אחד עם חובות תום הלב והשכל הישר ואין בידי לקבל זאת.

מכל המקובץ לעיל ולאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה ובתשובה, אני מקבל את הבקשה ומורה על העברת התיק לנשיא בתי משפט השלום במחוז חיפה - כב' השופט אינאס סלאמה, לצורך הקצאת התיק, לפי שיקול דעתו.

בנסיבות העניין, אני פוסק כי המשיבה תשלם למבקשת הוצאות בסך של – 1,200 ₪ אשר ישולמו בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן - יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד פסיקתם ועד למועד התשלום המלא בפועל.

לאחר שהסתיימה עדותו של מנהל סניף הבנק מר שלום אמויאל (להלן: "מר אמויאל"), והותר זימונה של קצינת הפיקוח בבנק, שמעדותו של מר אמויאל עלה כי היא זו שנתנה את ההוראה להחזיר את ההמחאה מסיבת א.כ.מ., הודיע הבנק כי אין מחלוקת שבזמן אמת הבנק היה צריך לפעול על פי סעיף 8(ב) לפקודת השיטריות ולהתייחס לסכום של 290 ₪ שהיה מצוי בחשבון התובעים, ולא להחזיר את השיק מסיבת א.כ.מ., שכן היה כסוי לשיק בסך 290 ₪ (פרוט', עמ' 19, שו' 4-1).

...

בנסיבות האמורות, גם אם הבנק שגה והתרשל בכך שהחזיר את ההמחאה מסיבת א.כ.מ., איני מוצאת שיש לקבוע כי עליו לפצות את התובעים בשל כך. אינני מקבלת גם טענת התובעים כי יש לפצותם בשל עגמת הנפש שנגרמה להם.

סוף דבר התביעה נדחית.

בנסיבות העניין, ולאחר שהבאתי בחשבון את הודאת הבנק בנוגע לסיבת החזרת ההמחאה, אני פוסקת כי התובעים ישלמו לנתבע הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 20,000 ₪.