סעיף 49 (ז) לתקנות החדשות דחיית בקשה להגשת תביעה שכנגד

על כך מצינו בדברי המלומד רוזן צבי (יששכר רוזן-צבי, הרפורמה בסדר דין האזרחי: מורה נבוכים, 350-351 (2021)) (להלן-"רוזן-צבי") שסובר, כי יש להחיל במקרה זה את הכלל הקבוע בתקנה 49 (ז) שעניינה בהוספת בקשה לרשימת הבקשות: בקשה שלא נכללה ברשימת הבקשות, לא יהיה ניתן להגישה במועד מאוחר יותר אלא ברשות בית המשפט.

והכל, בשים לב "למגמה המאפיינת את תקנות סדר הדין האזרחי החדשות של יתר הקפדה על עמידת הצדדים בדרישות סדרי הדין" (רע"א 1061/22 ‏ ‏פלוני נ' שירותי בריאות כללית, פסקה 11 (07.04.2022) והאסמכתאות שם).

ראשית, אין ליישב את ההתנהלות הדיונית של המבקשת אשר חזרה והודיעה, עת נחקר שפר בחקירה נגדית, כי בכוונתה להביא עדי הזמה לאור "חידוש" בעדות של שפר בעיניין עטרת.

בעניינינו, לא ניתן הסבר מספק הן לאיחור בהגשת הבקשה והן בדבר חשיבות העדים לצורך גילוי האמת ולדחיית התביעה.

...

המשיבה טענה מנגד כי דין הבקשה להידחות.

לאור זאת ומאחר וטרם החלה פרשת ההגנה, הגעתי למסקנה כי יש מקום להיעתר לבקשה ולאפשר הבאת העדים קדושים, תורג'מן ואלל להעיד.

מהטעמים לעיל, ולא בשל אי הגשת תצהיר שלא התחייבה הגשתו, נדחית הבקשה להזמנת העדין מויטה ומנעמים.

לאור עיקרון השוויון הדיוני בשמיעת עדי המשיבה בעדות ראשית כבקשת המבקשת עם פתיחת ההליך, אני קובעת כי עדי ההגנה יעידו בעדות ראשית.

לטענתה, חוות דעתו המעודכנת של פרופ' טלר סותרת את זו המקורית; המבקשים לא נימקו מדוע התיקון המבוקש לא נכלל בכתב התביעה המקורי; התקנות החדשות משקפות שינוי בגישה הליבראלית שנהגה ביחס לתיקון כתבי טענות; ומכל מקום, חלה היתיישנות על הטענות מושא בקשת התיקון, משחלפו למעלה מ-7 שנים מיום לידת הקטין ועד ליום הגשת הבקשה.

תקנה 113 נוגעת לגילוי ספציפי של מיסמך, וקובעת כי "בית המשפט או הרשם רשאי בכל עת, בין שניתן צו גילוי מסמכים או הוגש תצהיר על מסמכים ובין אם לאו, ליתן, לפי בקשת בעל דין, צו לפי טופס 12 [...]". תקנה זו עמדה, לכאורה, בסתירה למועדים שנקבעו בתקנה 120 לתקנות הישנות, שלפיה, בין השאר, בעל דין לא רשאי להגיש בקשה למתן צו למסירת שאלון או לגילוי מסמכים מבית המשפט, אלא אם פנה קודם לכן לבעל הדין שכנגד, וזאת במסגרת סד זמנים מסוים שמפורט בתקנה.

יפים לענייננו דבריה של השופטת ג' כנפי-שטייניץ ברע"א 4321/22 ריץ' אנד רויאל שוקי הון בע"מ נ' ביטוסי בע"מ (13.9.2022): "הגשת בקשה לתיקון כתבי טענות תוך המועד שנקבע בתקנה 49(ב) היא אכן הכלל. תכליתו לקדם יעילות דיונית ולהביא לכך שהתשתית הדיונית הנדרשת להכרעה בהליך תהא שלמה ומגובשת בשלב מוקדם ככל האפשר, באופן שניתן יהיה לפנות לשלב שמיעת הראיות ומתן ההכרעה ללא עיכובים מיותרים. עם זאת, אין בחלוף המועד שנקבע בתקנה 49(ב) כדי ליסתום את הגולל על אפשרותו של בעל דין להגיש בקשה לתיקון כתב טענותיו, וייתכנו נסיבות בהן תעתר בקשה לתיקון כתב טענות חרף השהוי בו הוגשה" (שם, בפס' 17) אעיר, בהקשר זה, כי אך ברור הוא שאם עילת התיקון נולדה לאחר שחלפו 60 יום ממועד הגשת כתב הטענות האחרון, הרי שבית המשפט לא ידחה את הבקשה אך מהטעם שהוגשה באיחור (ראו והשוו: יששכר רוזן-צבי הרפורמה בסדר הדין האזרחי: מורה נבוכים 272 (2021)).

כך, לפי תקנה 49(ז) לתקנות, בקשה שלא נכללה ברשימת הבקשות – "לא תוגש אלא ברשות בית המשפט...". אמנם, בדברי ההסבר לתקנות, נכתב כי ניתן לכלול בקשה לתיקון כתב טענות ברשימת הבקשות (ראו: משרד המשפטים דברי ההסבר לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 23-22 (2021)).

...

מן הכלל אל הפרט בענייננו, שוכנעתי כי על אף האיחור שנפל בהגשת הבקשה לתיקון כתב התביעה (שהוגשה כאמור לאחר שחלפו 60 ימים ממועד הגשת כתב הטענות האחרון), ענייננו נמנה על המקרים שבהם יש להיעתר לבקשה לתיקון כתב תביעה, בהתחשב במכלול השיקולים הרלוונטיים.

לגוף העניין, שוכנעתי כי בשים לב לנסיבות המקרה; השלב המוקדם בו הוגשה הבקשה - פחות מחודש ימים לאחר ישיבת קדם המשפט הראשונה, ובטרם החלה שמיעת הראיות; בהינתן חומרת הנזק שנגרם לקטין, ומהות הטענה שמבוקש להוסיף לתביעה, כל אלה מצדיקים לאפשר את תיקון התביעה כמבוקש.

סוף דבר: בקשת רשות הערעור מתקבלת, וכך גם הערעור לגופו מכוח סמכותי לפי סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984.

בתקנה 46(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 (להלן: "התקנות") נקבע, כי "בית המשפט רשאי בכל עת להורות, כי יתוקן כל עניין בכתב טענות או, כי יצורף בעל דין או יימחק שמו של בעל דין מכתב התביעה, לשם קיומו של הליך שפוטי ראוי והוגן, תוך היתחשבות, בין השאר, בהתנהלותו של תובע התיקון, השלב הדיוני שבו מוגשת הבקשה, והמטרה שהתיקון המבוקש צפוי להשיג". במסגרת תקנות סדר הדין האזרחי החדשות, הביע המחוקק את עמדתו לעניין ניהול הליכים באופן יעיל ומהיר ומניעת ביזבוז זמן שפוטי יקר ועיקובים שלא לצורך.

תקנה 49(א) לתקנות קובעת, כי לא יוגשו בקשות כלשהן במועד שלאחר הגשת כתב הטענה האחרון, עד מועד ישיבת קדם המשפט הראשונה, זולת אם הבקשה היא אחת מהבקשות המפורטות בתקנה כאשר סעיף קטן 7 מתייחס לבקשה לתיקון כתבי טענות לפי פרק ז', בו מצויה הוראת סעיף 46 המפורט לעיל.

עוד צוין, כי מסגרת הזמנים אשר נקבעה בתקנה 49(ב) מקדמת את האנטרס של בעלי הדין לוודאות בנוגע לנקודת הזמן אשר אחריה תיחשב בקשת הצד שכנגד לכזו שהוגשה באיחור, על כל המשתמע מכך.

בנסיבות אלו, הבקשה לתיקון כתב התביעה נדחית.

...

סבורני, כי זה המצב במקרה שלפני.

בית המשפט העליון התייחס להלכה שהשתרשה ולפיה יש לנקוט גישה ליברלית ולהיעתר, ככלל, לבקשות לתיקון כתב תביעה, אף בשלבים מתקדמים של ההליך, אם יש בתיקון כדי להועיל לבירור המחלוקות שהתגלעו בין הצדדים ותוך איזון בין האינטרסים של הצדדים להליך ושל הציבור.

בנסיבות אלו, הבקשה לתיקון כתב התביעה נדחית.

בתקנה 46(א) לתקנות סדר הדין האזרחי תשע"ט-2018 נקבע, כי "בית המשפט רשאי בכל עת להורות כי יתוקן כל עניין בכתב טענות או כי יצורף בעל דין או יימחק שמו של בעל דין מכתב התביעה, לשם קיומו של הליך שפוטי ראוי והוגן, תוך היתחשבות, בין השאר, בהתנהלותו של מבקש התיקון, השלב הדיוני שבו מוגשת הבקשה, והמטרה שהתיקון המבוקש צפוי להשיג". אציין, כי בית המשפט נוקט בגישה ליבראלית בנוגע לתיקון כתבי טענות.

בע"א 3092/90 צבי אגמון נ' זוהר פלדבוי, פ"ד מו(3) 214 ציין בית המשפט העליון, כי "לא תמיד יאפשר בית המשפט תיקון כתב תביעה. במקרים שבהם נקט התובע שהוי רב או נהג בחוסר תום לב, לא ייעתר בית המשפט לבקשת התיקון". אציין, כי פסק הדין קדם לתקנות החדשות והדברים האמורים בו יפים ביתר שאת לאחר חקיקת התקנות החדשות ועמדתו של המחוקק כפי שבאה לידי ביטוי בתקנות אלו, כמפורט.

סעיף קטן 7 מתייחס לבקשה לתיקון כתבי טענות לפי פרק ז', בו מצויה הוראת סעיף 46 המפורט לעיל.

עוד צוין, כי מסגרת הזמנים אשר נקבעה בתקנה 49(ב) מקדמת את האנטרס של בעלי הדין לוודאות בנוגע לנקודת הזמן אשר אחריה תיחשב בקשת הצד שכנגד לכזו שהוגשה באיחור, על כל המשתמע מכך.

ולאחר שערכתי איזון בין הנזק שעלול להגרם לתובע בגין דחיית הבקשה לבין הנזק שעלול להגרם לנתבעים בגין העתרות לה מצאתי להעתר לבקשה ולהתיר לתובע להגיש כתב תביעה מתוקן כמבוקש.

...

כך, במיוחד, באותם מקרים בהם ניתן היה בהשקעה סבירה ובמיומנות ראויה לכלול את התיקון המבוקש כבר במסגרת כתב הטענות המקורי (רע"א 3510/21 עידן נצר נ' דוד קונפינו) סבורני, כי היה בידי התובע לכלול את טענותיו לגבי ההסכמות שהתגבשו בעל פה כבר במסגרת כתב התביעה המקורי.

סבורני, כי הנזק אשר עלול להיגרם לתובע בעקבות דחיית הבקשה גדול משמעותית מהנזק שעשוי להיגרם לנתבעים בעקבות היעתרות לבקשה ואשר הוא נזק בר פיצוי כספי.

ולאחר שערכתי איזון בין הנזק שעלול להיגרם לתובע בגין דחיית הבקשה לבין הנזק שעלול להיגרם לנתבעים בגין היעתרות לה מצאתי להיעתר לבקשה ולהתיר לתובע להגיש כתב תביעה מתוקן כמבוקש.

נזק נטען זה עומד בבסיס התביעה שכנגד שהגישו הנתבעות, ועיקרה בבניית קירות התמך ללא חפוי הקירות כמתחייב, באופן המפחית מערך יחידות הדיור, ובגדרה עתרו התובעות שכנגד לפצוי בסך האמור, למתן צו עשה להסרת המיטרד ולחיפוי קירות התמך שניבנו על ידי התובעת בהתאם לתנאי ההיתר (להלן: "התביעה שכנגד").

התובעת ביקשה לדחות את הבקשה מחמת טענות מקדמיות: הבקשה לא נכללה ברשימת הבקשות אי לכך המועד להגשתה חלף זה מכבר לפני למעלה משנה וחצי, ולא הוצג טעם מיוחד לאי הגשת הבקשה במועד, תוך הפנייה לתקנה 49(ז) לתקנות החדשות, ואין לפנינו בקשה להארכת מועד; לא נעשתה פנייה מוקדמת כמצוות תקנה 49(ד) לתקנות החדשות; הבקשה לא נתמכה בתצהיר בנגוד להוראת תקנה 50 לתקנות החדשות למרות שהיא כוללת טענות עובדתיות.

מנם בסוגיה זו יש לצלול עובדתית וראייתית בשלבים הבאים של ההליך, לאחר הגשת תצהירים, ברם מאחר ומדובר בטענה מהותית, ובעת שהוגשה בקשה להפקדת ערובה, היה על התובעת להתכבד ולפרט את העוגן עליו נשענת התביעה שלה בהיבט החוזי, זאת לצד מיצבור הדינים המבססים זכות הישתתפות זו. לפיכך, לא מדובר במקרה שבו לא ניתן להעריך את סכויי התביעה או במקרה שבו ניתן לקבוע כי סכויי התביעה הם מן המשפורים, כפי שלגם א ניתן לקבוע כי סכויי התביעה מאוזנים הם. לעניין גובה הערובה, זו צריכה להיות מידתית, כך שתאזן בין כלל השיקולים הצריכים לעניין- בין זכות הגישה לערכאות של תובעת שהיא חברה בע"מ ובין הגנה על זכות הקניין של נתבע, שלא תפגע בהעדר יכולת לגבות את הוצאותיו, אם תדחה התביעה (רע"א 10376/07 ל.נ. הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (11.2.09)).

...

יישום הכללים שנסקרו לעיל על ענייננו שלנו מוביל למסקנה, כי בנסיבות המקרה דנן קיימת הצדקה לחיובה של התובעת בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבעות בגדרה של התביעה העיקרית.

סוף דבר דין הבקשה לחיוב התובעת בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבעות בתביעה העיקרית, להתקבל.

משכך, אני מורה לתובעת בהפקדת ערובה בסך של 80,000 ₪, בערבות בנקאית או במזומן להבטחת הוצאות הנתבעות, וזאת תוך 30 ימים מהיום.