כך, "תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 קובעות את הדרישות הכלליות בנוגע לכתבי הטענות של הצדדים, כמו הוראת תקנה 71(א) הקובעת כי "כתב טענות יכיל את הרצאת העובדות המהותיות בלבד". אולם לצד הוראות אלה התפתחה פסיקה עניפה שיצרה קורפוס שלם של טענות שעל בעלי דין לכלול במפורש בכתבי טענותיהם, ובעל דין שלא עשה כן עלול למצוא עצמו במצב שבו נסתחפה שדהו אך בשל טעות דיונית.
כל שנטען בכתב ההגנה הוא כי "... תטען הנתבעת כי המדובר בפצוי מוסכם מופרז ומוגזם וכל שכן בנסיבות העניין" (סעיף 45 סיפא לכתב ההגנה).
...
התובע הגיש ערר על החלטת העיריה לחייבו בדמי הארנונה אולם הערר נדחה.
דיון והכרעה
שאלת היריבות בעניין הנתבע 2
לטענת הנתבעים יש לדחות את התביעה נגד הנתבע 2.
על כן הטענה לא הוכחה ודינה להידחות.
וכן,
"כאמור, המערערים לא עתרו בכתב הגנתם כי בית המשפט יעשה שימוש בסמכותו לפי סעיף 15(א) ויורה על הפחתת הפיצוי המוסכם, וככלל, על צד הטוען כי יש מקום להפחתת הפיצוי מוסכם להעלות הטענה במפורש בכתבי טענותיו (ראו ע"א 630/84 בוקובזה נ' רוזוליו, פ"ד לט(2) 584 (1985); ע"א 5559/91 ק.צ. מפעלי גז ואנרגיה [1982] בע"מ נ' מקסימה המרכז להפרדת אויר בע"מ, פ"ד מז(2) 642 (1992)). מכאן, שבמצב הדברים הרגיל, כאשר בית המשפט מוצא כי יש מקום לפסוק פיצוי מוסכם, הרי שבהעדר טענה להפחתת הפיצוי המוסכם, התוצאה היא בינארית – אם ההסכם הופר ייפסק מלוא הפיצוי המוסכם, ואם ההסכם לא הופר – לא ייפסק פיצוי מוסכם." (ע"א 2161/11 דוד דרור נ' יוסף פרץ (5.2.2013)).
סוף דבר
הנתבעים ישלמו לתובע, יחד ולחוד, סך של 100,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.