סעיף 334 בנסיבות סעיף 335(א)(2) לחוק העונשין: פציעה בנסיבות מחמירות

המערער הורשע בבית משפט השלום בירושלים (כב' הנשיאה ש' דותן) בעבירות של פציעה בנסיבות מחמירות (סעיף 334 בנסיבות סעיף 335(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977), תקיפה סתם (סעיף 379 לחוק הנ"ל) והיזק בזדון (סעיף 452 לחוק הנ"ל).

...

אנו סבורים כי הדין עם המדינה.

נוכח אלה, בצדק קבע בית משפט קמא כי "נסיבותיו האישיות של הנאשם מיוחדות אך במידת מה". לאחר ששקלנו את טיעוני הצדדים ושמנו ליבנו לפסיקה הרלוונטית, הגענו למסקנה כי נכון יהיה להטיל על המערער עונש של 8 חודשי מאסר לריצוי בפועל תחת העונש של עבודות שירות שהוטל עליו.

מסקנה עונשית זו אינה ממצה את העונש הראוי על פי הכלל שערכאת הערעור אינה ממצה את הדין עם הנאשם.

כתב האישום ייחס, איפוא, לנאשמים 2-1 ולעורר, את העבירות שלהלן: הריגה, לפי סעיף 298 בצרוף סעיף 29(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); פציעה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 334 בנסיבות סעיף 335(א)(1)-(2) לחוק העונשין; וניסיון פציעה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 334 בנסיבות סעיף 335(א)(1)-(2) ובצרוף סעיף 25 לחוק העונשין.

...

כמו-כן, נחה דעתי כי לא ניתן להפיג או לאיין את מסוכנותו של העורר באמצעות חלופת מעצר כלשהי.

הלכה היא, כי על מנת להיעתר לבקשה להאריך את מעצרו של נאשם, עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו, על בית המשפט להשתכנע כי מתקיימים בעניינו של אותו נאשם שלושה תנאים מצטברים, הקבועים בסעיף 21 לחוק המעצרים, והם: קיומה של תשתית ראייתית לכאורית להוכחת אשמתו של הנאשם; קיומה של עילת מעצר; והיעדר חלופת מעצר אחרת, באמצעותה ניתן להגשים את מטרות המעצר, בדרך פוגענית פחות בחירותו של הנאשם (בש"פ 7465/15 אבו עסב נ' מדינת ישראל; בש"פ 5109/15 ביטון נ' מדינת ישראל (30.7.2015); בש"פ 3341/15 אוזנה נ' מדינת ישראל (20.5.2015)).

אשר על כן, דין הערר להידחות.

בפסק-דינו של בית משפט השלום הנכבד הורשע המבקש בעבירות הבאות: פציעה בנסיבות מחמירות – עבירה לפי סעיף 334 בנסיבות סעיף 335(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), תקיפה סתם – עבירה לפי סעיף 379 לחוק העונשין והיזק בזדון – עבירה לפי סעיף 452 לחוק העונשין.

...

לפני בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים הנכבד מתאריך 18.11.2013 בתיקים: עפ"ג 97-09-13 ו-עפ"ג 510-09-13 (בהרכב כב' השופטים: נ' בן-אור, ר' יעקובי ו-ר' וינוגרד), שבגדרו התקבל ערעור המדינה על קולת העונש שהושת על המבקש בבית משפט השלום בירושלים הנכבד (כב' הנשיאה ש' דותן) ב-ת"פ 31321-03-10, ונדחה ערעורו של המבקש על עצם הרשעתו ועל חומרת העונש שנגזר עליו.

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובת המשיבה ובחומר שצורף אליהן – הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, שכן היא איננה מעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית החורגת מעניינם של הצדדים הישירים להליך, המצדיקה הענקת רשות ערעור ב-"גלגול שלישי" (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982); רע"פ 4515/07 אבו שנב נ' מדינת ישראל (17.10.2007) ואף לא נראה כי נגרם פה למבקש עיוות דין, כמשמעו בפסיקה.

נוכח כל האמור לעיל – אין בהשגותיו של המבקש כדי להצדיק מתן רשות ערעור לדיון ב"גלגול שלישי" ולפיכך בקשת רשות הערעור – נדחית.

על יסוד הודאת הנאשם בעובדות כתב האישום המתוקן כאמור, הוא הורשע בעבירה של פציעה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 334 בנסיבות סעיף 335(א)(1) ו – (2) לחוק העונשין ובעבירה של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין.

...

לאחר ששקלתי בדבר, באתי למסקנה כי יש לכבד את הסדר הטיעון.

נוכח כל האמור, אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: 6 חודשי מאסר בפועל.

כתב האישום שהוגש נגד הנאשם, ביום 18.03.2010, מייחס לו בשני אישומים שונים, עבירה של פציעה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 334 בנסיבות סעיף 335(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן- החוק), עבירת תקיפה סתם לפי סעיף 379 לחוק ועבירת היזק בזדון לפי סעיף 452 לחוק.

...

אני סבורה כי הטענה שב"כ הנאשם חושש "להסתבך" גם עם האחראי על הנאשם במקום עבודתו מופרכת כל כך, עד כי ראוי היה שלא תישמע כלל.

בחינת ההודעה בפרטים לכאורה שוליים, מביאה למסקנה שמדובר בארוע שהעד ראה ועליו דיווח.

בנסיבות אלה, מצאתי כי יש להרשיע את הנאשם בעבירות המיוחסות לו באישום זה. לסיכומם של דברים, לאור כל האמור, נחה דעתי כי התביעה עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה במשפט הפלילי, ואשר על כן אני מרשיעה את הנאשם בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום.