סעיף 326 לחוק הביטוח הלאומי

המסגרת הנורמאטיבית סעיף 326 (א) לחוק הביטוח הלאומי קובע כדלקמן: (א) חל המקרה המזכה לגימלה, אגב ביצוע או אגב נסיון לבצע פשע בידי הזכאי לאותה גמלה, או כתוצאה מבצוע או נסיון כאמור או בקשר עימם, לא תנתן הגימלה – ואם בוצע הפשע מתוך מניע לאומני או בזיקה לפעילות טירור בידי מי שמכוחו ניתנת גמלה לפי סעיף 62, לפי סימנים ד' או ה' בפרק י"א, לפי סעיף 310 או בידי מי שבעד ילדו ניתנת גמלה לפי סעיף 74(ב)(1)(א) או (ב), לא תנתן הגימלה לפי אותם סעיפים.

...

אשר לטענות התובע לעניין טביעות הנעל שנמצאו במשרד (הטביעות נמצאו על גבי ניירות שהיו על הרצפה בסמוך לכספת) יש להבהיר כי אמנם חלק מטביעות הנעל לא הובילו למסקנה חד משמעית ואולם טביעות נעל אחרות שהיו שלמות יותר הובילו לממצא מרשיע מובהק כנגד התובע.

לנוכח האמור לעיל אנו סבורים כי בכל הנוגע ליסוד הפיזי (האקטוס ריאוס) של עבירות, הוכח מעל לספק סביר כי התובע היה מעורב בעבירה של התפרצות לבניין (שאיננו בניין מגורים) וכי קשר עם אופיר שמואל קשר לביצוע פשע.

בהקשר זה יש להזכיר את הוראת סעיף 34 ח לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 אשר קובעת כדלקמן: על רקע האמור יש להזכיר את תכליתו הסוציאלית של חוק הביטוח הלאומי ושל גמלת השר"מ, אשר נועדו לאפשר לנכים הקשים ביותר חיים בצלם אנוש ובכבוד, ויש לפרשם ולסייגם ברוח הוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו אשר מורינו כי אין פוגעים בזכויות שלפי חוק-יסוד זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש.

המסגרת הנורמאטיבית סעיף 326 (א) לחוק הביטוח הלאומי קובע כדלקמן: (א) חל המקרה המזכה לגימלה, אגב ביצוע או אגב נסיון לבצע פשע בידי הזכאי לאותה גמלה, או כתוצאה מבצוע או נסיון כאמור או בקשר עימם, לא תנתן הגימלה – ואם בוצע הפשע מתוך מניע לאומני או בזיקה לפעילות טירור בידי מי שמכוחו ניתנת גמלה לפי סעיף 62, לפי סימנים ד' או ה' בפרק י"א, לפי סעיף 310 או בידי מי שבעד ילדו ניתנת גמלה לפי סעיף 74(ב)(1)(א) או (ב), לא תנתן הגימלה לפי אותם סעיפים.

...

לענייננו יפים אף הדברים שנאמרו מפי כב' הנשיא פליטמן (כתוארו דאז) בדעת הרוב בעב"ל (ארצי) 22146-08-14 המוסד לביטוח לאומי - צפריר (פורסם בנבו, 18.2.2016), אשר עסק בנפגעי עבודה: "תכלית החוק איננה להגן על מבצעי עבירות ופורעי חוק מפני הסיכונים בביצוע עבירות על החוק. מדובר בחוק סוציאלי שלא נועד לחול על תאונות עבודה שנגרמו על ידי מבצעי עבירות הפועלים נגד החברה [עב"ל (ארצי) 1237/04 המוסד לביטוח לאומי – שמעון סויסה (6.1.05)]. לא נכון ולא ראוי להכיר בעבירה הפלילית אותה בחר המשיב לבצע בזמן עבודתו, ובה הורשע על פי הודאתו, כקשורה לעבודתו. בעניין זה מקובלת עלינו קביעת בית הדין האזורי לפיה מי שבוחר להיות מעורב במעשי עבריינות נוטל על עצמו סיכונים מסוגים שונים ובכלל זה את הסיכון שלא יהיה מבוטח למקרה שתגרם לו פגיעה תוך כדי ועקב ביצוע העבירה". לצד זאת, כב' השופטת גליקסמן הסתייגה מעמדה זו בקובעה כי "אין מקום לקביעה גורפת כי בכל מקרה ובכל הנסיבות בהן התאונה התרחשה עקב מעורבותו של המבוטח בעבירה פלילית ובנגזר ממנה, כגון דיון בבית המשפט בקשר לעבירה הפלילית, אין להכיר בתאונה כפגיעה בעבודה, ויש לשקול כל מקרה לגופו על פי מכלול הנסיבות, לרבות מהות העבירה, חומרתה והקשר בין העבירה לבין עבודתו של המבוטח". כמו כן כב' השופטת רות, שהצטרפה אליה, קבעה אף היא כי "אין מקום לקביעה גורפת לפיה, בכל מקרה שבו מדובר בתאונה הכרוכה במעורבות המבוטח בעבירה פלילית לא יהיה מקום להכיר בתאונה כפגיעה בעבודה. זאת, בלא ליתן את הדעת למכלול הנסיבות ולשיקולים של מידתיות ובכלל אלה: חומרת העבירה שבה הורשע המבוטח, סוג ומידת המעורבות של המבוטח באותה עבירה, הקשר הסיבתי שבין עצם ביצוע העבירה לבין התאונה כפי שהתרחשה ועוצמתו, ושיקולים נוספים שנשקלו לזכות המבוטח במסגרת גזר הדין, לרבות אלה שנשקלו במקרה הנוכחי". מן הכלל אל הפרט בפסק הדין החלקי מיום 5.5.2019 קבענו כאמור, כי ככל שיתברר כי בשל מצבו הנפשי, בעת ביצוע העבירה דנן התובע לא היה אחראי למעשיו (באופן מלא או חלקי), הרי שאין כל הצדקה לשלול ממנו את הזכאות לגמלת שר"מ (באופן מלא או חלקי), בגין מעשים שאפשר שלא היו בשליטתו או שיש מקום להכיר באחריותו המופחתת בגינם.

לדידנו, קל וחומר, שמן הראוי היה שאף לעניין דיון בתחולת סעיף 326 לחוק, אשר קובע סנקציה כלכלית שהינה בעלת אופי עונשי, ובהתאם לתכלית הסוציאלית של החוק, תינתן הדעת למכלול הנסיבות ולשיקולי מידתיות (ובכלל זה אף לשיקולים שנשקלו לזכות המבוטח במסגרת גזר הדין), בטרם תתקבל החלטה בדבר שלילת גמלה לפי סעיף זה. דא עקא, משהמחוקק לא אמר את דברו, לא הסמיך את פקיד התביעות להפעיל שיקול דעת בעניין ובהיעדר הנחיות באשר לאופן הפעלת שיקול הדעת המנהלי/מקצועי, לא ניתן להיעתר לתביעת התובע.

די אם אזכיר בהקשר זה את שנאמר בעב"ל 1237/04 המל"ל נ' סוויסה: "קראתי את הערתו של נציג הציבור א' ינאי בעניין הצורך בהגמשת הוראת סעיף 326 לחוק. אני מצטרף להערה זו, אלא שהשגת מטרה זו יכולה להיעשות רק בדרך של חקיקה. אף אני סבור שיש מקום לשקול מחדש את ההסדר הקיים בדבר שלילת גימלה בגלל פשע ולהתאימו למצבים שונים ומשתנים." סוף דבר התביעה נדחית.

(עב"ל 19940-11-14) פורסם ב'נבו') בית הדין הארצי בפסק דינו נימנע מלהכנס לעובי הקורה ומפאת חשיבותו של פסק בדין לטענות הצדדים נביא אותו כאן כלשונו: פסק דין במהלך הדיון בעירעור בית הדין הציע לב"כ המוסד כי בנסיבות העניין המיוחדות שלפנינו המוסד יסכים כי העירעור יתקבל ויבוטל חלק מפסק דינו של בית הדין האיזורי הדן בסעיף 326 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: החוק) ב"כ המוסד הודיעה כי היא מקבלת את המלצת בית הדין.

...

תביעתו עברה מספר גלגולים ובסיכומו של דבר, בתאריך 19/3/2017 הודיע המשיב כי הכיר באירוע כפעולת איבה אך דחה את תביעת העורר בנימוק שמתקיים הסייג לזכאות כקבוע בסעיף 1(3) סיפא של חוק התגמולים הקובע: "פגיעת איבה" – (1) .

כך אנו דוחים את עמדת העורר (סע' 16 לסיכומיו) כאילו "... לקביעת בית הדין הארצי נפקות ממשית וישירה על החלטת הרשות בעניינו של המערער", וכך אנו דוחים את טענתו (ס' 18 לסיכומים) כאילו בית הדין הארצי לעבודה "...קבע באופן שאינו משתמע לשתי פנים כי המערער לא ביצע פשע..." כך גם אנו דוחים את טענת העורר (סע' 19 לסיכומים) כאילו "... המשיב לא פעל בהתאם להחלטה שיפוטית מחייבת והתעלם לחלוטין מפסק הדין של בית הדין הארצי, מהווה אף בזיון בית משפט המחייבת הטלת הוצאות". לעניין זה העורר לא טרח להבהיר הכיצד, לטענתו, יכול פסק דין של בית הדין הארצי לעבודה להוות החלטה שיפוטית מחייבת כלפי הרשות המאשרת לפי חוק התגמולים שהיא גוף נפרד ועצמאי? לתהייה זו לא מצאנו מענה בטיעוני העורר.

על רקע הנסיבות שהוכחו ופורטו לעיל, אנו סבורים כי התנהגותו של העורר התנהגות העורר הייתה מתריסה ו'הזמינה צרות' ולא יכול להיות ספק שבמצב דברים כזה התנהגותו של העורר עונה על מצב נפשי של 'פזיזות', בהיותה קלת דעת בנטלו על עצמו סיכון בלתי סביר של ירי לכיוונו.

סוף דבר: אנו סבורים כי החלטת הרשות לדחיית תביעת העורר להכיר בו כנפגע פעולת איבה בדין יסודה, וזאת בהסתמך על הסייג הקבוע בסעיף 1(3) לחוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, תש"ל-1970.

לפיכך, דין הערר להידחות.

באותו אופן, סעיף 326(ג) לחוק הביטוח הלאומי קובע כי מי שהורשע בבצוע עבירות בטחון חמורות, מתוך מניע לאומני או בזיקה לפעילות טירור, ונגזר עליו עונש של 10 שנות מאסר לפחות, תופחת מחצית הסכום מגימלאות שונות המשתלמות לו, אם משתלמות לו (ביטוח נפגעי עבודה לפי פרק ה'; ביטוח נפגעי תאונות לפי פרק ו'; ביטוח אבטלה לפי פרק ז'; ביטוח זכויות עובדים בפשיטת רגל ובפירוק תאגיד לפי פרק ח'; ביטוח זקנה וביטוח שארים לפי פרק י"א).

...

כשלעצמי, סבורני כי עיון מדוקדק בלשון התיקון מאפשר להעניק מענה פשוט יחסית לקשיים אלה – ולקבוע כי המחוקק מעולם לא העניק לפקידי המוסד לביטוח לאומי שיקול דעת כלשהו בנוגע לקביעת המניע לביצוע העבירה, או זיקתה לפעילות טרור.

לו תישמע דעתי, נדחה, אפוא, את העתירה – בכפוף להבהרה האמורה לגבי הצורך בהכרעה שיפוטית, ושיפוטית בלבד, בשאלות המניע והזיקה.

זאת, כנגד דעתם החולקת של השופט נ' הנדל, השופט י' עמית, השופט נ' סולברג והשופט ד' מינץ, שלדעתם דינה של העתירה – להידחות.

האם כטענת הנתבע חל סעיף 326 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), תשנ"ה- 1995 (להלן: החוק), בנסיבות הענין.

...

סוף דבברסוף דבר דין התביעה דין התביעה להידחות מכל וכל.

פירטנו לעיל את העילות השונות והנימוקים בגינן נדחית .

אף לנוכח הפסיקה שהובאה ע"י הצדדים ,ובה עיינו בהרחבה, דין התביעה להידחות .