התובע טען כי היתנהגותה זו של הנתבעת מהוה הפרה להוראות סעיף 27 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א- 1981 (להלן: "חוק חוזה הביטוח"), וכן מקימה עילה לחיובה בריבית מיוחדת בהתאם להוראות סעיף 28א' לחוק חוזה הביטוח.
התובע הוסיף כי המשכיר הגיש נגדו תביעה משפטית על נזקיו, לרבות ניזקי המבנה ודמי השכירות לתקופה שלא שיפץ את החנות, ובכדי להקטין את נזקיו, שכר התובע שירותי בעלי מיקצוע וחברים ועשה תיקונים רחבי הקף בחנות במימון אישי שלו.
בכתב ההגנה, הכחישה הנתבעת כל אחריות ו/או חבות ביחס לתביעה ו/או לנזקים נשוא התביעה, וטענה כי דין התביעה להדחות על הסף מחמת היתיישנות שכן היא טיפלה בפנייתו של התובע מיד לאחר ארוע השריפה, ומשהודיעה לתובע בזמנו את ממצאיה, נטש האחרון את תביעתו עד פנייה מחודשת בחלוף שלוש שנים, ערב ההתיישנות.
המסכת המורכבת מהצטברותן של העובדות המחשידות, העולות בין היתר מעדויות התובע עצמו ויתר העדים בתיק המישטרה, ומהשתלבותן זו בזו מהוה תשתית ראייתית מספקת להוכחה כי הייתה הצתה שנעשתה במתכוון, בידיעת התובע ובהסכמתו, ואנמק;
כבר עתה אציין כי בכל הקשור לנסיבות ארוע השריפה ולשעות שקדמו לה, ובפרט לגילוייה, הרי שעדותו של התובע היא עדות יחידה של בעל דין, ללא סיוע, וככזו, יש להתייחס אליה בזהירות יתרה ומוגברת.
...
מכל אלו הגעתי למסקנה כי יש להעדיף את חוות דעתו של מומחה הנתבעת על פני חוות דעת מומחה התובע, ולקבל את מסקנותיו לגבי הגורם של השריפה, ונסיבותיה.
אין בידי לקבל טענה זו מהסיבה הפשוטה כי בשום שלב לא הוכחו הכנסות שאמור התובע לקבל מלקוחות שבוצעו עבורם עבודות, והמדובר בטענה שאין לה כל בסיס עובדתי בעוד שיכל התובע להוכיחה על ידי הבאת מסמכים רלוונטיים או הגשת תצהיר של מי מהלקוחות שטען שבוצעו עבורם עבודות.
אשר על כן, אני דוחה את התביעה, ומחייבת את התובע לשלם לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 20,000 ₪.
