סעיף 217 לחוק סדר הדין הפלילי

אולם, דומני כי החלטה עצמאית של בית המשפט שלערעור להטיל קנס נוכח ההרשעה, אינה עולה בקנה אחד עם הוראות סעיף 217 לחוק סדר הדין הפלילי, או לפחות עם רוחו.

...

סיכומו של דבר, יש לדחות את נימוקי הערעור של המערערת בהקשר להתקיימות התנאי בדבר גרימת הנזק המוחשי כתוצאה מהרשעה.

לאור האמור לעיל, הערעור מתקבל.

המערער מורשע בעבירות בהן הודה, כמפורט בפתח פסק דין זה. אין שינוי ביתר רכיבי הענישה.

בעיניין זה מפנה המבקש בין היתר, לסעיף 217 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] -1982 תשמ"ב הקובע כדלקמן : "בית המשפט לא יגדיל עונש שהוטל על נאשם, אלא אם הוגש ערעור על קולת העונש". טענות המשיבה המשיבה טוענת כי למעשה אין מחלוקת שהמבקש אמר את הדברים הקשים שיוחסו לו. המשיבה מפנה להתנצלויות המבקש עצמו, למכתבי התלונה ולעדויות.

...

הסעד המבוקש הינו: "מתן צו האוסר על המשיבה להשעות את חברותו של המבקש עד להכרעה בהליך העיקרי". טענות הצדדים בתמצית לשיטתו של המבקש, יש להיעתר וליתן סעד זמני בנסיבות העניין.

משלא ניתנה הסכמה שכזו; משיש נושאים ללבן; משניתן לעשות כן אגב דחיית המשך ביצוע העונש, כדי להפחית מנזקו האפשרי של המבקש, סבורני כי זו התוצאה הראויה והנכונה בנסיבות.

סוף דבר הבקשה מתקבלת באופן זה שניתן צו מניעה להמשך ביצועו של העונש; השעיית המבקש מחברותו בבורסה תפסק לאלתר; חברותו תחודש החל מיום מתן החלטה זו ועד החלטה אחרת; הימים בהם היה המבקש בהשעייה יבואו במניין העונש הסופי שיקבע או יאושר (ככל שהחלטת ההנהלה תיוותר על כנה).

בעיניין זה מפנה המשיבה גם למכתב הזימון לדיון בפני ההנהלה (ר' נספח 6 לתשובת המשיבה), שם הודע למבקש כי הדיון נועד "בהמשך מעמדו של המבקש בבורסה". המשיבה טוענת כי אין כלל תחולה להוראות חוק סדר הדין הפלילי ולא ניתן ליישם על המקרה הנידון את הוראת סעיף 217 לחסד"פ. המשיבה דוחה את הטענות בדבר פגיעה בחופש העיסוק ושוב מדגישה ומציינת, שחברות בבורסה אינה תנאי לצורך עיסוק ביהלומים.

...

קשה להלום מסקנה לפיה אין במשיבה תיעוד של החלטות התורנים והחלטות ההנהלה בענייני משמעת.

המקרה היחיד שדומה לעונש של המבקש אירע באותה אסיפה (מוריאנו) ואינו יכול ללמד על רמת הענישה שהייתה נהוגה באותה עת. משכך, ועל פי התמונה שנפרשה בפני בית המשפט, אין מנוס מהמסקנה שהעונש אשר הוטל על המבקש אינו סביר וחמור ממקרים אחרים; בנוסף ולחלופין, העובדה כי התנהלות המשיבה בענייני משמעת אינה מאפשרת לבחון את סבירות העונש, בשל אי ניהול רישומים (אם אכן כך הוא), מצדיקה היא כשלעצמה התערבות בהחלטה זו. לאחר ששקלתי את מכלול נתוני המקרה; מחד – את ההתבטאות הקשה והמבזה, הן את דוברה, הן את הגורם אליו היא כוונה והן את האכסניה כולה בה היא נאמרה; מאידך את העובדה כי מדובר בעבירת משמעת ראשונה; בהתנצלות המהירה, כולל ברשת החברתית; את הפגיעה המסוימת בפרנסה; את התנהלות המשיבה אשר אינה מאפשרת לערוך ביקורת על סבירות החלטותיה ופותחת פתח להטלת עונשים לא אחידים – בחרתי להתערב בעונש ולקצרו משלושה חודשים לתקופה שרוצתה בפועל.

סוף דבר התביעה מתקבלת בחלקה.

צירוף אישומים הוא פררוגטיבה של התביעה כל אימת שמדובר באישומים המבוססים "על אותן עובדות או על עובדות דומות", כאמור בסעיף 86 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חסד"פ).

ברם, החמרה בעונש במסגרתו של ערעור מטעם הנאשם איננה אפשרית באין ערעור על קולת העונש מטעם המדינה (ראו: סעיף 217 לחסד"פ).

...

מכאן המסקנה כי התביעה פעלה נכון ולא עשתה שימוש לרעה בסמכותה לצרף אישומים נגד המערער (ראו: ע"פ 1301/92 מדינת ישראל נ' שוורץ, פ"ד נ(5) 749, 784-783 (1997)).

עניין העונש סבורני כי בית משפט קמא השית על המערער עונש מקל בהתחשב בחומרת העבירות שהלה ביצע.

סוף דבר מהטעמים שפורטו לעיל, הנני מציע לחבריי כי נדחה את ערעורו של המערער על כל חלקיו.

כמו כן, בית המשפט דחה את הבקשה לריצוי מלוא עונש המאסר שהוטל על המבקש מאחורי סורג ובריח, משזו הוגשה בשלב דיוני מאוחר ומשלא נכללה בהודעת העירעור, ותוך שקבע כי אין בסמכותו להעתר לבקשה "להחמיר את עונשו" של המבקש, וזאת נוכח הוראות סעיף 217 לחוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ב-1982.

...

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו (השופט ר' בן יוסף) בעפ"ת 60614-07-18 שניתן ביום 14.11.2018, במסגרתו נדחה ערעורו של המבקש על גזר דינו של בית משפט השלום לתעבורה בתל-אביב יפו (השופט הבכיר י' ויטלסון) בת"ד 744-09-16 מיום 10.6.2018.

כמו כן, בית המשפט דחה את הבקשה לריצוי מלוא עונש המאסר שהוטל על המבקש מאחורי סורג ובריח, משזו הוגשה בשלב דיוני מאוחר ומשלא נכללה בהודעת הערעור, ותוך שקבע כי אין בסמכותו להיעתר לבקשה "להחמיר את עונשו" של המבקש, וזאת נוכח הוראות סעיף 217 לחוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ב-1982.

בתגובתה מיום 3.1.2019 טענה המשיבה כי דין בקשת רשות הערעור על חומרת העונש להידחות.

יחד עם זאת צוין כי: "לצד זאת, תבקש המשיבה כי תינתן רשות ערעור אך ורק לעניין השאלה האם היה על בית המשפט המחוזי להיעתר לבקשת המבקש לגזור עליו את מלוא עונשו בדרך של מאסר בפועל. המשיבה תסבור שדין הערעור בעניין זה להתקבל ויש לקבוע כי המבקש ירצה את עונשו בדרך של מאסר בפועל". לאחר שבחנתי את הבקשה על נספחיה, אני סבור כי דינה בהתייחס לחומרת העונש להידחות.