סעיף 20 לחוק החוזים הודעת ביטול חד צדדית מכוח הסכם

נטען שהמקום ניפתח בסוף בינואר 2014 ושהתקבלה החלטה חד צדדית במהלך חודש אפריל לעלות דרישה לתשלום רטרואקטיבי בגין החודשים דצמבר – ינואר 2014 למרות שהיה ידוע שהשיפוצים במקום לא הסתיימו ולא ניתן לפתוח את המקום בפועל.

נטען שמחדליה של מת"ם גרמו להכשלת פעילות המרכז ולא התאפשר לסיניון למלא את התחייבויותיה מכוח הסכם השכירות ושיש לפטור את הנתבע מכל חיוב בגין כך. כאמור לעיל נטען שמת"ם הכשילה את המקום מתוך חוסר רצון לשיתוף פעולה שהגיע עד להיתנכלות והתעמרות ומניעת מעבר של תנועת קונים פוטנציאליים במקום.

נטען שסעיף 20 לחוק החוזים מחייב מתן הודעת ביטול זמן סביר לאחר שנודע על עילת הביטול.

...

מכל האמור לעיל הגעתי למסקנות הבאות: התובענה העיקרית מתקבלת באופן חלקי כך שהנתבע יחוייב לשלם כתוצאה מערבותו את הסך של 1,443,932 ₪ לידי התובעת כאשר סכום זה נושא הצמדה וריבית כחוק החל מיום הגשת התובענה.

התביעה הנגדית נדחית.

עם דחיית התביעה שכנגד נדחית גם ההודעה לצד שלישי.

לטענת התובעים, הסכם המכר בטל הן מתוקף סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"), והן בהתאם לסעיף 29 לחוק החוזים, שכן קיום החוזה היה מותנה בתשלום מלוא התמורה עבור הדירה במועד מוגדר (מסירת החזקה בדירה) ותשלום זה לא בוצע.

הנתבעים הוסיפו, כי לא דבק בהתנהגותם כל רבב וברי כי היתנהגותם לפני ההסכם, במהלך ההסכם ועד היום לא הקימה לתובעים כל עילה להיתנער מההסכם או לבטל אותו בצורה חד צדדית כפי שעשו בפועל.

נטען, שהסכם המכר וזכרון הדברים השני לא ביטלו את זכרון הדברים הראשון, שכן ביטול חוזה צריך להעשות בהתאם לסעיף 20 לחוק החוזים בהודעה לצד השני ובטול כזה לא נעשה במקרה דנן.

...

אני מורה ללשכת רישום המקרקעין למחוק את הערת האזהרה שנרשמה על זכויותיהם של בני הזוג גיטמן בדירה לטובת בני הזוג כראם.

אני דוחה את התביעה שכנגד.

נוכח התוצאה החלקית של התביעה העיקרית ודחיית התביעה שכנגד, על פי תקנה 153 ועל פי כללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ, בהתחשב בתביעות ובתוצאות, אני מחייב את הנתבעים והתובעים שכנגד לשלם לתובעים והנתבעים שכנגד הוצאות משפט, כולל אגרה ושכ"ט עו"ד, בסך 70,200 ₪.

התובעת אף הבינה שמשלוח השיק מלמד על ביטול העיסקה שכן בתשובתה תהתה "כיצד יכול המינהל ע"י הודעה חד צדדית לבטל הסכם רכישה שנעשה בזמנו". מכל מקום, גם אם הייתי מקבלת את טענת התובעת בדבר מועד הביטול, לא היה בכך כדי לסייע לה. זאת מהטעם שהתובעת קיבלה את הודעת הביטול לכל המאוחר ביום 18.2.1992, אז פנתה למנהל הרשות וביקשה לקיים פגישה בעקבות מכתבו של מר בורג (מכתבה נספח 17 לכתב ההגנה של הרשות).

סעיף 20 בחוק החוזים (חלק כללי) קובע כי "ביטול החוזה יהיה בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול" .

בעיניין זה אפנה לספרם של גבריאלה שלו, ויהודה אדר, דיני חוזים - התרופות בעמ' 619: "במצבים אלה ודומיהם, מתן ארכה יהווה צעד מלאכותי, העלול אף להתפרש כחוסר תום לב מצדו של הנפגע. לפיכך נראה, שכאשר אין כל טעם במתן ארכה, יהא הנפגע פטור מהנטל לתתה. הגיונם של הדברים מצדיק מתן פטור דומה גם כאשר ההפרה שלגביה אין כל טעם במתן ארכה היא הפרה יסודית – אלא שבשל חלוף הזמן הסביר למתן הודעת הביטול נידרשת ארכה כדי לשחזר – מכוח הילכת החידוש – את זכות הביטול בגינה." ( כן ראו הדיון בספרו של פרופ' דויטש ביטול חוזה בשל הפרתו בעמ' 259-258 ) דרך מקובלת ותום לב התובעת טוענת שהרשות לא עמדה בחובה לשלוח את הודעת הביטול בדרך מקובלת ובתום לב. התובעת מפנה לנספח א' לכתב ההגנה של המועצה המלמד כי הנתבעות ידעו כי מיגרש 57 הוא בבעלות התובעת וכי יש להסדיר עניין זה טרם הקצאת המיגרש למועצה.

...

התובעת אומנם לא יזמה את תכנית גמ/16/430 ולא הייתה שותפה לשינוי היעוד שהתבקש, אולם אין בכך כדי לשנות מן המסקנה כי ההסכם הופר הפרה יסודית טרם שינוי הייעוד, וכיום לא ניתן עוד לקיים את מטרתו העיקרית.

הרשות הבהירה בהודעה זו כי אין מנוס מביטול העסקה ודי בכך כדי לקבוע שנשלחה לתובעת הודעת ביטול כדין .

סוף דבר התביעה נדחית.

דיון והכרעה: סעיף 20 לחוק החוזים קובע את דרך הביטול של חוזה; "ביטול החוזה יהיה בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול,". לאמור, ביטול חוזה טעון הודעת ביטול תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול.

ביטול חוזה הוא פעולה משפטית חד צדדית, שחלים עליה, מכוח הוראת סעיף 61(ב) לחוק החוזים, הוראות חוק החוזים.

...

ובהתאם אני דוחה את טענות התובעים לעילות התביעה המפורטות בכתב התביעה והסיכומים, לחוזה פסול, העדר תום לב במשא ומתן ובביצוע חוזה, טעות, הטעיה, רשלנות ותרמית, וקובעת שלא הורם הנטל להוכיח אף אחת מהעילות הנטענות.

המסקנה שהתקבלה, לפיה, נדחתה טענת התובעים לביטול ההסכם בשל פגם בכריתה או בשל הפרה יסודית מצד הנתבע.

נוכח התוצאה שהתקבלה, אין התובעים זכאים לסעדים ולתרופות הקבועים בדין, ממילא מתייתר הצורך לדון בחובת ההשבה ובנזקים שנטענו מצד התובעים, ודין התביעה להידחות.

בסעיף 20 לכתב התביעה טענה התובעת שילדיה הם שהעמידו אותה על הצורך בעריכת צוואה חדשה במסגרתה תורה גם על זהות מנהל עזבונה, ואולם לא נטען על ידיה בשום שלב שהנתבע נימנה על ילדיה שהיו שותפים למהלך או שידע עליו.

החזרה מההתחייבות היא פעולה משפטית חד צדדית.

הצורך בקליטת הביטול נובע מדיני החוזים החולשים על ההיתחייבות, בין בהחלה ישירה של חוק החוזים, בין מכוח סעיף 61 (ב) שבו, ובין מכוח העקרונות הכלליים של הדין.

גם אלמוני, שהעיד שהיה מודע לעריכת הצוואה המאוחרת ושהיה ביחסים קרובים ביותר לנתבע באותם ימים, לא טען שיידע את הנתבע על כך. בהיעדר ביטול ללא הודעה הרי שגם אם הייתה מתקבלת הטענה שהתובעת בצוואתה ביטלה מכללא את ההיתחייבות לתת לנתבע את זכויותיה במשק – לא השתכלל רצונה לכלל פעולה משפטית בת תוקף, והביטול לאו ביטול הוא משום היא לא יידעה את הנתבע בדבר הביטול.

...

הנתבע כפר בטענות התובעת וטען שיש לדחות את התביעה על הסף מפאת התיישנות שכן העברת הזכויות על שמו נערכה כבר בשנת 2004 והושלמה בשנת 2009 ועל כך ידעו התובעת ויתר אחיו בזמן אמת (סעיף 6א לכתב ההגנה).

העולה מהמורם ומהמקובץ לעיל שלא עלה בידי התובעת להוכיח קיומה של הסכמה אחרת זולת זו שבאה לידי ביטוי בהסכם העברת הזכויות.

אשר על כן, דין תביעת התובעת לסעד הצהרתי ולביטול רישום הזכויות על שם הנתבע – להידחות.

סיכומו של דבר הוא שתביעת התובעת נדחית ואילו תביעת הנתבע כנגד אלמוני מתקבלת.