סעיף 2(9) לחוק פיצויי פיטורים נטל הוכחת רציפות בעבודה

הואיל והתובעת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח את טענת הפיטורים, נדחית טענתה ברכיב זה. הפרשות פנסיוניות אין מחלוקת כי הנתבע לא ביצע הפרשות פנסיוניות עבור התובעת ולא שילם לה תשלום חלף הפרשות אלה בתום תקופת עבודתה.

בהתייחס לטענת הנתבע כי נסיעת התובעת ניתקה את רצף עבודתה אציין כי טענה זו אשר אינה מתיישבת עם הוראות סעיף 2 (9) לחוק פצויי פיטורים, התשכ"ג – 1963 הקובע כי נתוק של יחסי עבודה לתקופה שאינה עולה על שישה חודשים לא מנתק את הרצף התעסוקתי.

...

לפיכך ישלם הנתבע לתובעת בגין רכיב זה סכום נוסף של 1,272 ₪.

לאחר ששקלתי את הדברים הגעתי לכלל מסקנה כי בין הצדדים נתגלעה מחלוקת כנה בשאלת זכאות התובעת לקבלת שכר עבודה במהלך החופשה בקפריסין ועל כן הגעתי לכלל מסקנה כי אין מקום לפסוק פיצוי בגין רכיב זה, המסור לשיקול דעת בית הדין.

סוף דבר הנתבע ישלם לתובעת את הסכומים הבאים: סך של 941 ₪ כחלף הפרשות לפנסיה סך של 1,253 ₪ עבור פדיון דמי חופשה סך של 1,272 ₪ בגין עבודה בשעות מנוחה בשים לב לתוצאה אליה הגעתי ולכך שהתביעה התקבלה בחלקה בלבד, מצאתי לפסוק הוצאות לטובת התובעת בסכום של 1000 ₪.

על פי הפסיקה, תחולתו של צו הרחבה על מעביד היא שאלה שבעובדה, ונטל ההוכחה בדבר תחולת הצוו מוטל על התובע הטוען לכך (דב"ע (ארצי) שן/ 7-1 הדי אליקים נ' אוריינט קולור תעשיות צלום (1986) בע"מ, פד"ע כג' 45).

רציפות בעבודה אמנם קבענו כי התובעת לא הוכיחה שפוטרה מעבודתה ואולם לנוכח טענת הנתבעות אשר ביקשו כי נקבע שהתובעת עבדה בשתי תקופות נפרדות, ביניהן התנתק הקשר בין הצדדים, מצאנו להעיר את ההערות הבאות.

מכיוון שממועד סיום חופשת הלידה ועד חזרתה של התובעת לעבודה לא חלפו 6 חודשים, אזי קיימת רציפות בין שתי תקופות עבודתה, לצורך חוק פצויי פיטורים (סעיף 2(9) לחוק).

...

לפיכך, אין בידינו לקבל הטענה לקיזוז הודעה מוקדמת.

סוף דבר על יסוד האמור לעיל אנו מחייבים את הנתבעות לשלם לתובעת בתוך 30 ימים מהיום את הסכומים הבאים: פדיון חופשה בסך 1,904 ₪.

אף שמרביתה של התביעה נדחתה, הרי שבנסיבות בהן נוכחנו כי הנתבעות ניכו סכומים משמעותיים משכרה של התובעת, שלא כדין, מצאנו לנכון לא רק להסתפק בכך שהסכומים יוחזרו לידיה אלא גם לא לחייבה בהוצאות בגין ההליך.

בתביעה לתשלום הודעה מוקדמת היתייחס התובע לתקופת עבודה למשך חמישה חודשים בלבד (סעיף 51 לכתב התביעה), כך שאף הוא לא ראה בתקופת הביניים תקופת עבודה בשולי הדברים נציין כי הרישום בתלושי השכר לפיו תחילת העסקתו של התובע ביום 1.8.2017 אינה מהוה ראיה לכך שהעסקתו של התובע לא הופסקה, שהרי מדובר בהפסקה ביחסי העבודה למשך פחות מחצי שנה, ובהתאם לסעיף 2(9) לחוק פצויי פיטורים, תשכ"ג-1963, אין בהפסקה זו כדי להוות נתוק של היחסים לצורך שמירת רצף העבודה ותשלום זכויות של התובע.

דיון והכרעה הלכה פסוקה כי שאלת פיטורי עובד הנה שאלה עובדתית בעיקרה, ונטל ההוכחה מוטל על התובע הטוען אותה, בבחינת "המוציא מחברו" (דב"ע (ארצי) נו/3-201 שמש ירושלים נ' מאיר ניסימיאן, 26.5.1997; ע"ע (ארצי) 251/09 רו"ח אלון לויטה נ' לויטה, ליפסקי ושות' משרד רואי חשבון, 15.9.2011).

. אם לא מתאים לך גם מכבד אסיים את היום כמו שצריך או את החודש מה שתרצה אם מחליף אותי באמת שאין לי בעיה לעבוד גם בשוטף מר עאסי: יאיר אתה בחור טוב אני רוצה אותך כנהג אצלי אתה בסדר גמור צריך להיות רגועים הכל בסדר" על יסוד כלל האמור לעיל, ולנוכח מכלול נסיבות המקרה כפי שהוכחו בפנינו, אנו קובעים כי התובע לא פוטר מעבודתו ודוחים את התביעה לפצוי עונשי ולדמי הודעה מוקדמת.

...

התביעה לפיצוי חלף הפרשות פנסיוניות – נדחית.

התביעה לפיצוי בגין עוגמת נפש – נדחית.

סוף דבר על יסוד כלל האמור לעיל – התביעה נדחית.

סעיף 1 לחוק פצויי פיטורים, תשכ"ג-1963 (להלן: "חוק פצויי פיטורים") קובע כי "מי שעבד שנה אחת ברציפות.... אצל מעסיק אחד או במקום עבודה אחד ופוטר, זכאי לקבל ממעסיקו שפיטרו פצויי פיטורים". סעיף 2 לחוק פצויי פיטורים קובע באילו נסיבות יראו רציפות בעבודה אף אם חלה בה הפסקה.

בין היתר נקבע בסעיף 2(9) כי הפסקה ארעית ללא נתוק יחסי עבודה, או הפסקה תוך נתוק יחסי עבודה שאינה עולה על 6 חודשים, אינה מנתקת את רצף ההעסקה.

בכל הנוגע לנטל ההוכחה בעיניין זה נקבע בפסיקה כי : "הרציפות בעבודה היא אחד התנאים, הנדרשים על-פי סעיף 1 לחוק פצויי פיטורים, התשכ"ג - 1963, על-מנת שתקום הזכות לפצויי פיטורים. נטל השיכנוע לענין כל התנאים בסעיף זה, ובכלל זה הרציפות, הנו על העובד, שהרי הוא "המוציא מחברו" (דב"ע לג/3-58 האוניברסיטה העברית - בתיה מינטל, פד"ע ה 65; וספציפית לענין הרציפות - דב"ע לה/3-16 זיסו יוזיפוף - יעקב חנוני, פד"ע ז 3).

...

אשר על כן, התביעה האישית כנגד הנתבעים 2-4, נדחית.

סוף דבר תביעתה של התובעת נדחית ברובה, כמפורט לעיל.

התביעה כנגד הנתבעים 2-4, נדחית.

סעיף 2 לחוק פצויי פיטורים, תשכ"ג-1963 (להלן: "חוק פצויי פיטורים"), שכותרתו "רציפות בעבודה" קובע אימתי יראו הפסקה ביחסי עבודה ככזו שאינה מנתקת את רצף ההעסקה, כדלקמן: 2.

מנגד, הנתבע העיד כי עונש המאסר של התובע היה לתקופה של שנה (ר' עמ' 12 לפרוטוקול הדיון מיום 3.5.23, שורות 18-19) כך שלא ניתן לקבוע כי חלק מתקופת הנתק הייתה בשל מצב בריאותי או כי דובר בהפסקה שאינה עולה על חצי שנה, כאמור בסעיף 2(9) לחוק פצויי פיטורים לעיל.

לאחרונה היתייחס בית הדין הארצי לשאלת נטל ההוכחה בכל הנוגע למועד ונסיבות סיום העסקה תוך שהוא מחדד, בין היתר, כי (הדגשות נוספו, מ.ק) – "הנטל להוכיח את מועד ונסיבות סיום העבודה מוטל על העובד, בהיותו "המוציא מחברו". בעיניין זה לא קיימת בחקיקה הוראה המעבירה את הנטל בנסיבות מסוימות, זאת להבדיל, לדוגמא, ממועד תחילת העבודה, שככל שאינו מפורט בהודעה לעובד או בחוזה העסקה, עובר הנטל אל המעסיק (סעיף 5א לחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), התשס"ב-2002).

נזכיר בהקשר זה כי סעיף 11(א) לחוק פצויי פיטורים קובע כי "התפטר עובד מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה, או מחמת נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לידרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, רואים את ההתפטרות לענין חוק זה כפיטורים". בהתאם להלכה הפסוקה, על מנת שעובד יוכר כמי שהתפטר בדין מפוטר לפי סעיף 11(א) לעיל, עליו לעמוד בשלושה תנאים מצטברים: "... עובד המבקש להוכיח זכאותו לפצויי פיטורים מכוח סעיף 11(א) לחוק פצויי פיטורים, צריך לעמוד בשלושה תנאים: ראשית, עליו להוכיח כי אכן הייתה "הרעה מוחשית בתנאי העבודה" או "נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לידרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו"; שנית, עליו להוכיח כי התפטר בשל כך ולא מטעם אחר, דהיינו, עליו להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין ההתפטרות לבין ההרעה או הנסיבות הללו; שלישית, עליו להוכיח כי נתן התראה סבירה למעביד על כוונתו להתפטר והזדמנות נאותה לתקן את ההרעה או את הנסיבות ככל שהיא ניתנת לתיקון.

...

מכל האמור, התביעה לתשלום עבור פדיון חופשה, נדחית.

אשר על כן, תביעת התובע ברכיב זה – נדחית.

סוף דבר תביעתו של התובע מתקבלת בחלקה, כאמור לעיל.