סעיף 19 (א) לחוק נציב תלונות הציבור על שופטים

משהוגדר ואושר תקן, על דרישותיו השונות, קובע סעיף 19 לחוק שירות המדינה (מינויים) את בררת המחדל שלפיה איוש התקן ייעשה בדרך של מיכרז: מיכרז לא יתמנה אדם עובד המדינה אלא לאחר שנציב השרות הכריז על המשרה בפומבי, על פי בקשת המנהל הכללי או מי שהוסמך לכך על ידיו, בין שנתפנתה המשרה ובין שהיא עשויה להתפנות.

בכך נבדל הסעיף מהוראות חוק רבות ומוכרות היטב שעניינן הסדרת עיסוקים או קביעת תנאי כשירות לכהונה במשרה מסוימת, שאז נוהג המחוקק לפרט דרישות שונות שצריכות להתקיים במועמד כגון גיל, השכלה רלוואנטית, הכשרה ועמידה בבחינות, העדר עבר פלילי וכן הלאה (ראו למשל, בין רבים: סעיף 4(א) לחוק חוקרים פרטיים ושרותי שמירה, התשל"ב-1972; סעיף 4(א) לחוק רואי חשבון, התשט"ו-1955; סעיף 16א לחוק החברות הממשלתיות, התשל"ה-1975; סעיף 24 לחוק לישכת עורכי הדין, התשכ"א-1961; סעיף 4(א) לפקודת הרופאים [נוסח חדש], התשל"ז-1976; סעיף 9(א) לחוק העובדים הסוצאליים, התשנ"ו-1996; סעיף 3(א) לחוק נציב תלונות הציבור על שופטים, התשס"ב-2002).

...

כאמור, גם המחוקק הישראלי הגיע למסקנה דומה כי אין מקום לדרישה קטגורית כזו, ובהתאם לכך ביטל את החובה שהייתה קבועה משך שנים רבות בפקודת בריאות העם כי כמנהל בית חולים ישמש רק בעל רישיון לעסוק ברפואה.

אינה מקובלת עלי גם הטענה כי אין מדובר בענייננו בפגיעה בחופש העיסוק.

בית המשפט אף התייחס לנושא הסבירות בקובעו כי שינוי המדיניות לא חורג מהסביר באופן המצדיק התערבות "גם אם לטעמנו הדרך הסלולה היתה ראויה" (שם, פסקה י"ב).

סעיף 14(א) לחוק נציב תלונות הציבור על שופטים, התשס"ב-2002 (להלן: החוק) קובע: "רשאי להגיש תלונה לנציב כל אדם הרואה עצמו נפגע בשל היתנהגותו של שופט במסגרת מילוי תפקידו כשופט לרבות בדרך ניהול המשפט על ידיו, או מי שאותו אדם הסמיך לכך". (ראו גם: סעיף 2 לחוק).

סעיף 19(א) לחוק קובע: "תלונה ניתנת להגשה על כל שופט בעיניין הנוגע להתנהגותו במסגרת מילוי תפקידו כשופט לרבות בדרך ניהול המשפט על ידיו". עינינו הרואות, החוק מסמיך את הנציבות לידון בתלונות על שופט בעיניין הנוגע לדרך מילוי תפקידו כשופט לרבות דרך ניהול המשפט.

...

לפיכך, לא מצאנו מקום להתערבות בהחלטת המשיב 1.

אשר לטענתו של העותר כי תוגש תלונה נגד המשיב 4, הרי שלא צויין בעתירה כי נעשתה כל פנייה מוקדמת בטרם הפנייה לבית משפט זה, ולוּ בשל טעם זה יש לדחות את העתירה.

סוף דבר: העתירה נדחית על הסף.

לגופם של דברים בבקשה לפתיחת התיק נטען בתמצית כנגד בית הדין, שהיות והוגשה תלונה על ידי האשה, לנציב תלונות הציבור על שופטים הדבר ייצור טינה כנגד האשה.

סעיף 19 א (א) לחוק הדיינים קובע: דיין לא ישב בדין אם מצא מיוזמתו או לבקשת בעל הדין כי קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט.

...

זאת משום שהמסקנה היא כי לאותו דיין היה "מניע" משלו לניהול המשפט ולתוצאותיו ולא המניע של עשיית צדק ומשפט אמת.

הצבת האשמה חמורה כזו דורשת נטל ההוכחה המוטל במלואו על הטוען לקיומה, בוודאי כאשר לא נטען בבירור מה הוא אותו 'מניע', שלדעת הטוען, יהיה לדיין בעשותו כן. ברור קביעה כזו, מחייבת קבלת נתונים וראיות שהפרשנות להם אינה ניתנת לשני פנים אלא מובילה באופן ברור רק להסבר אחד ולמסקנה אחת סבירה.

" (וראה עוד באריכות בספר סדר הדין (שוחטמן) עמ' 67 ואילך ועמ' 574 ואילך בסוגיה זו) אשר על כן מכל המקובץ דוחה בית הדין את בקשת הפסלות.

קביעה זו עולה גם בקנה אחד עם הוראות סעיף 17(3) לחוק נציב תלונות הציבור על שופטים, תשס"ב – 2002 (להלן חוק הנציבות), לפיו הנציב לא יברר תלונה שעניינה בשאלה משפטית.

אין גם מקום להתערב בהחלטת שר המשפטים שלא להגיש קובלנה, שהרי מדובר, אם בכלל, בתלונה שהמוסמכת לטפל בה היא הנציבות (ראו סעיפים 14(א) ו-19(א) לחוק הנציבות).

...

דין העתירה להידחות על הסף.

כמו כן, נוכח אופיין של הטענות, מסקנת הנציבות, ולשון סעיף 18 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד -1984, המקנה לשר המשפטים שיקול דעת בכל הנוגע להגשת קובלנה - לא מצאנו כי החלטת שר המשפטים מצדיקה את התערבותנו (ראו בג"ץ 5326/10 ספיר נ' שר המשפטים (לא פורסם, 17.10.2010)).

כפי שנפסק בבג"ץ 5326/10 הנ"ל: "כידוע היקף התערבותו של בית המשפט בהחלטות הרשות המוסמכת בעניין העמדה לדין משמעתי או פלילי הינו מצומצם ביותר ... הכלל האמור נכון וראוי אף כאשר השאלה עולה בהקשר לנקיטת הליך בפני בית הדין המשמעתי לשופטים". אשר על כן, העתירה נדחית אפוא על הסף.

נקבע עוד כי אף אם תלונה שהגיש המערער נגד השופט טל נמצאה מוצדקת, דבר שכלל לא הוכח, אין בכך כדי לסייע למבקש שעה שבהתאם להוראת סעיף 24(2) לחוק נציב תלונות הציבור על שופטים, החלטות הנציב וכל מיסמך שנערך על ידו אינם קבילים כראיה בהליך משפטי או מעין שפוטי.

לטענת המערער, "בכדי לחזק את המערכת השיפוטית ולהגביר את אמון הציבור בה, מן הראוי, לגרום לתיקון השבר הנורמאטיבי" (סעיף 19 להודעת העירעור).

לאחר שעיינתי בהודעת העירעור ובנספחיה, בהחלטת כב' הרשם, בבקשה למתן פטור מהפקדת ערבון, בפסק דינו של בית המשפט קמא, בהודעת העירעור על פסק דין זה, וכן לאחר שעיינתי בתיק ע"א 37871-10-22, נחה דעתי כי דין העירעור להדחות, ללא צורך בקבלת תשובת המשיבים לערעור וזאת בגדרה של תקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין.

...

בהעדר פירוט כאמור, דין הבקשה למתן פטור מהפקדת עירבון להידחות.

בנסיבות אלה לא מצאתי עילה המצדיקה התערבות בהחלטת הרשם ודין הערעור להידחות.

אשר על כן, הערעור נדחה.