סעיף 19 לחוק העונשין: תיקון 39 לחוק

"המגמה הבאה לידי ביטוי בתיקון 39 לחוק העונשין מחייבת אותנו לצמצם את סיווג העבירות של אחריות קפידה ככל הניתן, ולהותירו רק לעבירות שכבר סווגו ככאלה על-פי הדין, לרבות ההלכה הפסוקה. במצוות המחוקק ולפי הוראת סעיף 19 לחוק העונשין, בהעדר קביעה המחייבת מסקנה אחרת, יש לסווג כל עבירה כעבירת מחשבה פלילית, אלא אם נקבע בה יסוד נפשי של רשלנות." (פס"ד לקס עמ' 695) כפי שניתן לראות, התנאי המהותי להגדרת עבירה כעבירת אחריות קפידה – פטור מהוכחת מחשבה פלילית או רשלנות- הנידרש הן ביחס לחיקוקים שלאחר תיקון 39 והן ביחס לחיקוקים שקדמו לו, הוא אותו תנאי המופיע באופן עיקבי בפסיקת בית המשפט העליון ובדעות משפטנים, הרבה לפני תיקון 39.

...

לסיכום נקודה זו, הרי שדרך הילוכו הפרשנית של בית משפט קמא אינה מגשימה את תכלית החוק ומשכך, הבחירה בפירוש המקל לכאורה עם המשיב, אינה רלוונטית.

בדומה לחבריי, אף אני סבור שקביעתו של בית משפט קמא אינה יכולה לסכון.

מכל המקובץ לעיל וכאמור בפתיח, מסקנתי היא כי יש מקום לקבל את הערעור, להרשיע את המשיב בשתי עבירות של מכירת משקה משכר לקטין, ולהחזיר את התיק לבית המשפט קמא לצורך גזירת עונשו.

בכל מקרה, בבחינת "המוסיף אינו גורע" הגענו למסקנה שבהתנהגותו של העורר שגרמה לנזק הגוף שניגרם לו היתקיים היסוד הנפשי של רשלנות פושעת (כמשמעותה - יסוד נפשי של מחשבה פלילית, לפני ואחרי תיקון 39 לחוק העונשין (חלק כללי).

מחשבה פלילית (תיקון מס' 39 התשנ"ד-1994) מיום 23.8.1995 תיקון מס' 39 ס"ח תשנ"ד מס' 1481 מיום 23.8.1994 עמ' 351 (ה"ח 2098) הוספת סעיף 19 20.

...

תביעתו עברה מספר גלגולים ובסיכומו של דבר, בתאריך 19/3/2017 הודיע המשיב כי הכיר באירוע כפעולת איבה אך דחה את תביעת העורר בנימוק שמתקיים הסייג לזכאות כקבוע בסעיף 1(3) סיפא של חוק התגמולים הקובע: "פגיעת איבה" – (1) .

כך אנו דוחים את עמדת העורר (סע' 16 לסיכומיו) כאילו "... לקביעת בית הדין הארצי נפקות ממשית וישירה על החלטת הרשות בעניינו של המערער", וכך אנו דוחים את טענתו (ס' 18 לסיכומים) כאילו בית הדין הארצי לעבודה "...קבע באופן שאינו משתמע לשתי פנים כי המערער לא ביצע פשע..." כך גם אנו דוחים את טענת העורר (סע' 19 לסיכומים) כאילו "... המשיב לא פעל בהתאם להחלטה שיפוטית מחייבת והתעלם לחלוטין מפסק הדין של בית הדין הארצי, מהווה אף בזיון בית משפט המחייבת הטלת הוצאות". לעניין זה העורר לא טרח להבהיר הכיצד, לטענתו, יכול פסק דין של בית הדין הארצי לעבודה להוות החלטה שיפוטית מחייבת כלפי הרשות המאשרת לפי חוק התגמולים שהיא גוף נפרד ועצמאי? לתהייה זו לא מצאנו מענה בטיעוני העורר.

על רקע הנסיבות שהוכחו ופורטו לעיל, אנו סבורים כי התנהגותו של העורר התנהגות העורר הייתה מתריסה ו'הזמינה צרות' ולא יכול להיות ספק שבמצב דברים כזה התנהגותו של העורר עונה על מצב נפשי של 'פזיזות', בהיותה קלת דעת בנטלו על עצמו סיכון בלתי סביר של ירי לכיוונו.

סוף דבר: אנו סבורים כי החלטת הרשות לדחיית תביעת העורר להכיר בו כנפגע פעולת איבה בדין יסודה, וזאת בהסתמך על הסייג הקבוע בסעיף 1(3) לחוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, תש"ל-1970.

לפיכך, דין הערר להידחות.

על עמדה פרשנית זו עמדה הנשיאה ביניש בעיניין לקס בזו הלשון:" בסופו של דיון, הגעתי למסקנה, כי על-אף המאפיינים המצביעים לכאורה על היות העבירות עבירות אחריות קפידה, אין לסווגן ככאלה. הטעם לדבר נעוץ בכך שעבירות אלה טרם סווגו בעבר. המגמה הבאה לידי ביטוי בתיקון 39 לחוק העונשין מחייבת אותנו לצמצם את סיווג העבירות של אחריות קפידה ככל הניתן, ולהותירו רק לעבירות שכבר סווגו ככאלה על-פי הדין, לרבות ההלכה הפסוקה. במצוות המחוקק ולפי הוראת סעיף 19 לחוק העונשין, בהעדר קביעה המחייבת מסקנה אחרת, יש לסווג כל עבירה כעבירת מחשבה פלילית, אלא אם נקבע בה יסוד נפשי של רשלנות"(עמ' 695).

...

לאור האמור לעיל, אני סבור כי ביהמ"ש קמא צדק במסקנתו.

מחשבה פלילית ביהמ"ש קמא קבע כי המערערת לא הוכיחה מודעות לטיב המעשה ולקיום הנסיבות , ובעניין זה סמך בעיקר על דברי המשיב שמסר כי השיט את כלי השיט למרות שלא החזיק רישיון או היתר תקפים בעקבות חוסר תשומת לב. עיינתי בפרוטוקול, לרבות עדות וחקירת המשיב, ואני סבור כי גם מסקנתו זו של ביהמ"ש קמא הינה מבוססת ולא מצדיקה התערבות.

סוף דבר מכל האמור, אני מקבל את הערעור ומרשיע את המערער בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום.

תחת המסלול של חוק הסעד, הנאשם יובא בפני ועדת האיבחון (סעיף 19ה לחוק הסעד).

יתר על כן, אני סבורה כי קביעת רף הוכחה של מאזן היסתברות לשם הוכחת הטענה של העדר כשירות לעמוד לדין מתיישבת יותר עם ההיסטוריה החקיקתית של תיקון 39 לחוק העונשין, עם לשון החוקים העוסקים בטענת העדר הכשירות לעמוד לדין, עם טעמי מדיניות משפטית, ועם שיקולים נוספים, והכל כפי שאבאר להלן (וראו אך לאחרונה עמדתו של השופט י' עמית בנידון בע"פ 4694/20 לייפר נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 24 (2.9.2020)).

...

המקובץ לעיל מעלה כי אין כל טעם סביר לקביעת רף הוכחה שונה ומכביד יותר ביחס לטענת היעדר כשירות דיונית לעומת טענת אי כשירות מהותית והבחנה כזו תהא בלתי הוגנת.

אשר על כן, ומהטעמים המפורטים לעיל, מצאתי להצטרף לעמדתו של חברי השופט הנדל ולקבוע כי רף ההוכחה הדרוש לעניין סעיף 170 לחסד"פ הוא של הקמת ספק סביר.

אשר על כן, הוחלט בדעת רוב, כאמור בחוות דעתו של השופט נ' הנדל, אליו הצטרף השופט ג' קרא, ובניגוד לחוות דעתה של השופטת י' וילנר, כי דין הערעור להתקבל, תוך ביטול פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

אשר לשאלה הראשונה, עמדת הפסיקה היא כי "מנוסחו של סעיף 20(ג)(1) לחוק עולה, בנוסף, כי לצורך קיום מצב של 'עצימת עיניים' די בחשד ממשי (או בלשונו של פרופ' פלר: 'חשד מעשי-ראציונלי')... בכך הכריע המחוקק לגבי אמרות שונות בפסיקה טרם תיקון 39 לחוק, אשר היה ניתן לפרשן כאילו הכלל הוא שנדרשת רמת חשד גבוהה על-מנת שישמש תחליף למודעות בפועל" (עניין אזולאי, עמוד 896.

אני גם סבור כי אין בפרשנות החוק כלשונו וכפשוטו משום יצירת קושי ביחס לעקרונות המשפט הפלילי, כטענת הסניגוריה הציבורית מטעם המערער, לפיכך איני רואה צורך בקונסטרוקציה שמציע חברי שמגמתה להתגבר על קושי זה. להלן אפרט בתמצית טעמי עמדתי זו. סעיף 193א לחוק העונשין, התשל"ז-1977, שכותרתו "איסור מכירת משקאות משכרים לקטין", כפי שתוקן בשנת 2010 (ס"ח תש"ע 505), קובע בחלקיו הרלבאנטיים לענייננו לאמור: ]"193א. (א) ...

לפיכך הוא מציע פרשנות חדשה - לה לא טען לפנינו איש מהצדדים, והיא גם לא הועלתה בהליכים דלמטה - לפיה יש לקרוא את הוראת סעיף 193א(ג) כקובעת "הסדר ייחודי וספציפי של עצימת עיניים", הקובע אמות מידה מקילות לשני התנאים לקיומה של "עצימת עיניים" הקבועים בסעיף 19(ג)(1) לחוק העונשין - באשר לקיומו של חשד שמדובר בקטין, ובאשר לחובת בירור החשד.

...

כשלעצמי, אני סבורה כי אין להמעיט בחשיבות הנודעת ל"שכבה" של טענת הגנה מן הצדק ביחס ליישומו של ההסדר.

אשר על כן, כחברי השופט (בדימ') מזוז אף אני סבורה שיש לדחות את הערעור ולהותיר את הרשעת המערער על כנה.

כן הוחלט, כאמור בחוות דעתם של השופטת ד' ברק-ארז והשופט (בדימ') מ' מזוז, לדחות את הערעור בכל הנוגע להרשעת המערער, בניגוד לחוות דעתו של השופט נ' הנדל, שסבר כי יש לקבל את הערעור ולזכותו.