סעיף 15 לחוק נפגעי עבירה

לצורך ההשוואה, סעיף 15(ב) לחוק זכויות נפגעי העבירה קובע, כי על אף מעמדם המיוחד של נפגעי העבירה וזכותם לנכוח גם בדיונים הנערכים בדלתיים סגורות, רשאי בית המשפט, מטעמים מיוחדים שיירשמו, שלא לאפשר נוכחותם זו. זאת ועוד, המשך עיון בתקנות מלמד כי מי הרשאי ליתן היתר עיון כללי בתיק או בסוגי תיקים הנו מנהל בתי המשפט (סעיף 5 לתקנות).

...

לאחר עיון ושקילה הגעתי למסקנה כי לא ניתן לאפשר למבקש להיות מורשה עיון כללי בתיק.

נוכח האמור אני דוחה את הבקשה להגדיר את המבקש כמורשה עיון בתיק.

בהתאמה, אני מורה למזכירות בית המשפט לאפשר למבקש לצלם את כתב האישום המתוקן מיום 19.5.20, פרוטוקול הכרעת הדין מאותו מועד וגזר הדין מיום 4.4.21; והכל על פי הנהלים הרגילים.

בכלל זאת, מוקנית לנפגע העבירה הזכות להיות נוכח בדיון בבקשה לאישור הסדר הטיעון בבית המשפט, גם אם נערך בדלתיים סגורות (סעיף 15 לחוק זכויות נפגעי עבירה), והזכות להביע עמדה לעניין הסדר הטיעון המתגבש לפני קבלת החלטה סופית בעיניין (סעיף 17 לחוק זכויות נפגעי עבירה).

...

לגופם של דברים, העותרת טוענת כי בהליך הפלילי לא נערכה בחינה שיפוטית של דיות הראיות, משקלן וקבילותן; וכי בחינה כזו מחייבת את המסקנה שמכלול הראיות בתיק מספיק להרשעת הנאשם באישום כפי שהוגש במקורו לבית המשפט.

ההכרעה בסוגיה זו אינה נדרשת לענייננו, ולפיכך אני סבורה כי ראוי להותירה למקרה המתאים (אשר לקושי הטמון בהכרעות שיפוטיות תיאורטיות, שלא אגב מקרה קונקרטי, ראו בג"ץ 5969/20 שפיר נ' הכנסת, פס' 5 לפסק-דינו של השופט נ' סולברג (23.5.2021)).

בית משפט זה (השופט נ' הנדל) הביע עמדתו כי קיימים קשיים בלתי-מבוטלים בהכרה בזכות ערעור כאמור, אם כי, בסופו של דבר לא הכריע בעניין, בין היתר, בהינתן הסכמת המדינה לדיון בערעור לגופו, וכן בשל חשיבות הסוגיות שנדונו שם. נקודת המוצא היא, כי זכות ערעור אינה מוקנית באופן "אוטומטי", אלא מכוננת מכוח הוראה מפורשת בחוק (ראו, מני רבים: בג"ץ 87/85 ארג'וב נ' מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון, מב(1) 355, פס' 6 לפסק-דינו של השופט מ' שמגר (1988)); ע"פ 426/87 שוקרי נ' מדינת ישראל, מב(1) 732, פס' 2 לפסק-דינו של השופט מ' בייסקי (1988); בג"ץ 1082/02 המוסד לביטוח לאומי נ' בית-הדין הארצי לעבודה, נז(4) 443, פס' 17 (2003)).

אמנם, בעניין חסן נקבע כי קביעתה של הערכאה הדיונית בעניינו של עד סרבן היא "פסק-דין"; אולם גם בהקשר זה, ספק אם ניתן ללמוד בהכרח מהמסקנה שם, לכל מקרה שבו מכריע בית המשפט ביחס לבקשתו של נפגע עבירה, הטוען לפגיעה בזכויותיו בקשר להליך הפלילי.

בתוך כך, עוגנו זכויות שונות לנפגעי העבירה במסגרת ההליך הפלילי, ביניהן זכותו לקבל מידע על הדרך שבה מיתנהל ההליך (סעיף 8 לחוק); לעיין בכתב האישום שהוגש בהליך הפלילי הרלוואנטי (סעיף 9 לחוק); להיות נוכח בדיון בבית המשפט בעיניין העבירה ממנה נפגע, וכן לנוכחות מלווה לפי בחירתו, וזאת אף אם הדיון מיתקיים בדלתיים סגורות (סעיף 15 לחוק) ועוד.

...

לא זו אף זו, מקובלת עלינו טענת המדינה כי יש להעניק משקל מוגבר לשיקול זה מקום בו הפגיעה הפיזית, הנפשית, הטיפולים הרפואיים ותהליך השיקום הארוך אשר בגינם הוגשו בקשות הדחייה מטעם הנפגעים הם כולם תוצאה ישירה של מעשיו הרצחניים של הנאשם (להבדיל מאירועים בלתי-תלויים בהליך או בנאשם).

המסקנה היא שבענייננו, לבית המשפט נתון שיקול דעת רחב במיוחד בגזירת עונשו של הנאשם, כאשר ההשלכה המעשית של קבלת העתירה אינה כובלת את ידיו במלאכה זו. נהפוך הוא – היא מסירה את המגבלה שחלה עליו מכוח סעיפים 25(ד) ו-34 לחוק הנוער, ומאפשרת לו לגזור את העונש ההולם בנסיבות העניין, תוך התחשבות, בין היתר, בגילו של הנאשם עת ביצע את העבירה, בעובדה שהוא היה ערוך לגזירת דינו בטרם מלאו לו 14 שנים, ועוד.

לאור כל האמור לעיל, סברנו כי צירופן של כלל הנסיבות הייחודיות של המקרה דנן מצדיק את התערבותנו בהחלטות, כך ששמיעת הטיעונים לעונש תידחה עד לאחר חודש נובמבר 2023, וזאת על מנת לאפשר לנפגעים היערכות מתאימה לעריכת תסקיר שירות המבחן בעניינם, בראש ובראשונה מהפן הבריאותי, אך גם מהפן הנפשי.

סוף דבר: העתירה מתקבלת.

לצורך ההשוואה, סעיף 15(ב) לחוק זכויות נפגעי העבירה קובע, כי על אף מעמדם המיוחד של נפגעי העבירה וזכותם לנכוח גם בדיונים הנערכים בדלתיים סגורות, רשאי בית המשפט, מטעמים מיוחדים שיירשמו, שלא לאפשר נוכחותם זו. זאת ועוד, המשך עיון בתקנות מלמד כי מי הרשאי ליתן היתר עיון כללי בתיק או בסוגי תיקים הנו מנהל בתי המשפט (סעיף 5 לתקנות).

...

לאחר שבחנתי את הבקשה, את הרציונל העומד מאחוריה ונתתי דעתי אף לשלב בו נמצא התיק (לאחר מתן פסק דין), ואף לעובדה שמדובר בתיק שנוהל בדלתיים פתוחות, מצאתי לקבל את הבקשה באופן חלקי ולא ניתן לאפשר למבקשים להיות מורשי עיון כלליים בתיק.

איני יודע אם קיימת הצדקה למנוע עיון במסמכים נוספים, אך סבורני כי אם תעלנה בקשות נוספות, יש לבחון כל אחת מהן לגופה.

נוכח האמור אני דוחה את הבקשה להגדיר את המבקשים כמורשי עיון בתיק.

על פי עובדות כתב האישום, ביום 27.11.2020 בשעות הערב, שיסף המבקש את פניו של נפגע העבירה באמצעות סכין בעלת להב באורך 20 ס"מ. לאחר מכן, דקר המבקש את נפגעת העבירה א' בידה ושיסף את צוארה של נפגעת העבירה ב'.

בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי בעיניינו של המבקש מתקיימות "נסיבות מקלות במיוחד" המצדיקות – בהתאם לחריג הקבוע בסעיף 15(ד1)(2א) לחוק – תקופת אישפוז מרבית שתהא קצרה מתקופת המאסר המרבית שקבועה בצד העבירות שיוחסו לו. זאת, נוכח נסיבות חייו הקשות, והעובדה ששעות אחדות לפני ביצוע המעשים הוא הוצא בנגוד לרצונו ממחלקה סגורה בבית החולים, שבה ביקש להתאשפז מיוזמתו.

עוד צוין כי עניינו של נאשם חולה שבית המשפט הורה על אשפוזו לפי סעיף 15 לחוק, מועבר לועדה פסיכיאטרית, הבוחנת את מצבו אחת לשישה חודשים, ולה מוענקת, בין היתר, הסמכות להורות על שיחרורו לפני תום תקופת האישפוז המרבית.

...

עניין לנו, איפוא, במהלך פרשני שערך בית המשפט בהתאם לכללי הפרשנות המקובלים, ולא שוכנעתי כי מהלך פרשני זה מצדיק דיון נוסף (ראו: עניין דברה, בפסקה 13; דנ"פ 5071/22 פרץ נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (4.12.2022)).

העובדה שפסק הדין ניתן פה אחד נושאת אף היא משקל מסוים ותומכת במסקנה כי דין הבקשה להידחות (ראו למשל: עניין רוזקוב, בפסקה 16; דנ"פ 4566/19 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (2.1.2020)).

מכל הטעמים שפורטו לעיל, הבקשה נדחית.