סעיף 15 לחוק חוזה הביטוח: דרישת הכתב

'למעלה מן הצורך', כך לשיטת בית משפט קמא, הוסיף הוא ודן בשאלה שהוצבה על ידי הצדדיים להכרעתו "האם הנתבעת נהגה על פי הוראת סעיף 15 לחוק חוזה הביטוח ותכליתו ?" והשיב עליה בחיוב, משמצא כי שיחות הטלפון שקיים נציג הראל (רן) עם מר סילברמן והמנוח מקיימות את תכליתה של הוראת סעיף 15(א) לחוק חוזה ביטוח ויכולות על כן לשמש תחליף לדרישת הכתב.

...

עוד הוסיפה כי "צדק בימ"ש קמא בקביעתו כי הפוליסה בוטלה כדין" משהוכח באופן חד משמעי, על יסוד שיחות הטלפון, שהתקיימו במהלך החודשים מאי-יולי 2013, בין נציג הראל (רן) לבין מר סילברמן והמנוח, כי הושגה תכלית סעיף 15(א) לחוק חוזה הביטוח - יידוע המבוטח בדבר חוב עקב אי תשלום הפרמיה, אורכה להסדרת התשלום, התראה על ביטול הפוליסה - והוענקה למבוטח ההגנה שביקש המחוקק לקבוע מפני ביטול הפוליסה, מה גם שלשיטתה "הקלטות שיחות טלפוניות עונות לדרישת הכתב לפי חוק חוזה הביטוח". בהתייחס לטענת המערערים לפיה אף לא מילאה אחר הוראת סעיף 15(ב) לחוק חוזה הביטוח ועל כן אין תוקף להודעתה בדבר ביטול הפוליסה, השיבה כי דינה להידחות מכמה טעמים: הוכח (כך לשיטתה) משלוחם של שלושה מכתבי התראה לבנק בדואר רשום; אף אם נפל פגם בהתנהלותה ומכתבי ההתראה לא הגיעו ליעדם "אין בכך כדי לגרוע מתקפות הודעת הביטול, ולכל היותר יכול היה פגם זה להקים לבנק תביעה" כנגדה; "אי קבלת הסכמת הבנק לביטול הפוליסה אין בו כדי למנוע ביטול הביטוח ולכל היותר הדבר מקים עילה לבנק לתבוע את חברת הביטוח"; נציג הבנק, מר וייס, אישר בעדותו כי גם אם מכתבי ההתראה היו מתקבלים בבנק, לא היה האחרון נכנס בנעלי המבוטח ומשלם את הפרמיה, כך ש"ממילא אין משמעות לקבלת/אי קבלת מכתבי הראל אצל הבנק".

לפיכך, סבורה אני כי דין הערעור ככל שעניינו בדחיית התביעה מכוח החלתה של הדוקטרינה להתקבל.

סוף דבר בהינתן כל האמור לעיל, אציע לחבריי לקבל את הערעור, לבטל את פסק דינו של בית משפט קמא ככל שעניינו בדחיית התביעה כנגד הראל ולהשיב את התיק לפניו על מנת שישוב ויכריע בשאלה "האם הנתבעת (הראל) נהגה על פי הוראת סעיף 15 לחוק חוזה הביטוח", על שני תתי סעיפיו, על יסוד הראיות שבאו לפניו ובראי כל קביעותיי.

התוצאה הערעור מתקבל.

המסגרת הנורמאטיבית סעיף 15 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א – 1981 קובע דין מיוחד בדבר ביטול פוליסה על ידי המבטח מחמת פגור בתשלום דמי הביטוח, כדלקמן: "15. (א) לא שולמו דמי הביטוח או חלק מהם במועדם ולא שולמו גם תוך 15 ימים לאחר שהמבטח דרש מן המבוטח בכתב לשלמם, רשאי המבטח להודיע למבוטח בכתב כי החוזה יתבטל כעבור 21 ימים נוספים אם הסכום שבפיגור לא יסולק לפני כן.

...

סוף דבר הנתבעת 1 לא עמדה בשני תתי סעיף 15 לחוק חוזה הביטוח התשמ"א 1981 .

אשר על כן אני מחייב את הנתבעת 1 לשלם לנתבע 2 את מלוא תגמולי ביטוח החיים כמוטב הפוליסה שנערכה למנוח ולסלק את המשכנתא.

כמו כן תשלם הנתבעת 1 לתובעים את כל הסכומים ששילמו לנתבע 2 על חשבון החזרי תשלומי הלוואת המשכנתא מיום פטירת המנוח ועד לסילוק ההלוואה.

השאלה המשפטית שהובאה לפנינו במסגרת הבקשה היא האם ניתן לרכך את דרישת הכתב הקבועה בסעיף 15 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (להלן: חוק הביטוח) – אשר קובע כי המבטח יוכל לבטל את החוזה עם המבוטח אם לא שולמו דמי הביטוח במועדם, רק לאחר מתן הודעה בעיניין הביטול בכתב למבוטח – מקום בו נהג המבוטח בחוסר תום לב, וכן הוכחה מודעותו לעניין הפגור בתשלום ובטול החוזה שמשתמע מכך.

...

דין הבקשה להידחות אף מבלי לקבל תשובה.

נוכח האמור, ולאחר שנחה דעתי כי מתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי איננו דרוש כדי למנוע עיוות דין, הנני דוחה את הבקשה שלפניי מכוח סמכותי לפי תקנה 148א. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.

משאין מחלוקת בין הצדדים הן בנוגע להקמתה של הפוליסה והן בנוגע לקיומו של חוב בגין אי תשלום דמי הביטוח, יתמקד הדיון מכאן בשאלה האם עמדה המבטחת בהוראות סעיף 15(א) לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981, הדנות בבטול הפוליסה בשל קיומו של פגור בתשלום דמי הביטוח.

המנגנון שנקבע בהוראות סעיף 15 (א) לחוק מחייב עמידה במספר תנאים – · קיומו של חוב; · שליחת דרישה להסדרת החוב בכתב, שבה ייקצבו 15 ימים להסדרת החוב.

הואיל וסעיף 37 לחוק חוזה הביטוח קובע מהי הדרך ומהו המען למשלוח הודעות בין הצדדים, הרי ששילוב הסעיפים מלמד לטעמי על כך שאת המכתבים נידרשת המבטחת לשלוח אל המען האחרון שמסר לה המבוטח (כמפורט שם).

...

לסיכום הסוגיה, ומשלא הובאו ראיות מטעם המבוטחים, אף שלטעמי התקיימו הנסיבות המצדיות העברת נטל הבאת הראיות – אני קובעת כי המבוטחת מסרה לנתבעים הודעות והתראות כנדרש.

בכך לא די - ממכלול הראיות והעדויות עלה כי מכתב ההתראה (המכתב השני) הומצא ביום 14.9.17 או בסמוך לכך.

מרישומי הנתבעת עולה כי ביטלה את הפוליסה כבר ביום 25.9.17, קרי, בטרם חלפו 21 ימים ממועד המצאת מכתב ההתראה לידי "הנמען". שקלתי האם יש בדברים אלו כדי להצדיק את הקביעה שלפיה לא היה מקום לבטל את הפוליסה וכי בהתאמה יש לקבוע כי הפוליסה היתה שרירה וקיימת במועד הארוע, ואולם מצאתי כי לא כך. למעשה, נחה דעתי כי בעוד שביטול הפוליסה בגין אי תשלום נערך כבר ביום 25.9.17 הרי שמקרה הביטוח (נושא התביעה העיקרית) התרחש ביום 18.3.18, כחצי שנה לאחר ביטול הפוליסה, ולמעלה מחצי שנה לאחר מסירת מכתב ההתראה למבוטחים.

סעיף 15(א) לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 קובע כך – "לא שולמו דמי הביטוח או חלק מהם במועדם ולא שולמו גם תוך 15 ימים לאחר שהמבטח דרש מן המבוטח בכתב לשלמם, רשאי המבטח להודיע למבוטח בכתב כי החוזה יתבטל כעבור 21 ימים נוספים אם הסכום שבפיגור לא יסולק לפני כן" מדובר בהוראה קוגנטית שלא ניתן להתנות עליה אלא לטובת המבוטח כהוראת סעיף 39(ב) לאותו חוק.

...

הנובע מן האמור הוא שאני סבור כי יש להעדיף באופן מובהק את גרסת הנתבעות, כי בעת רכישת הפוליסה סוכם בין הצדדים לשיחה על פוליסה לביטוח נזקי צד שלישי, על פני גרסת מר גרציאני מטעם התובעת כי סוכם על ביטוח מקיף.

לפיכך יש לקבוע כי לתובעת היה כיסוי ביטוחי רק לנזקים לצד שלישי ועל כן התביעה לסעד הכספי נדחית.

סיכום הנובע מן האמור הוא שהתביעה הכספית נדחית במלואה בהעדר ביטוח מקיף לתובעת ואילו התביעה לסעד הצהרתי מתקבלת במובן זה שאני מצהיר כי פוליסת הביטוח לנזקי צד שלישי שרכשה התובעת מן הנתבעות היתה בתוקף במועד קרות התאונה.