הנאשם הורשע, במסגרת הסדר טיעון, על פי הודאתו בכתב אישום מתוקן בבצוע עבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה (עבירה לפי סעיף 332(2) לחוק העונשין התשל"ז-1977), נהיגה ללא רישיון נהיגה (עבירה לפי סעיף 10 לפקודת התעבורה [נוסח חדש] התשכ"א-1961), נהיגה ללא ביטוח (עבירה לפי סעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש] התש"ל-1970) והתנגדות למעצר (עבירה לפי סעיף 47(א) לפקודת סדר הדין הפלילי [מעצר וחיפוש] [נוסח חדש] תשכ"ט-1969).
...
ככל שהנאשם אכן חפץ לעבור הליך טיפולי באופן כנה ואמיתי, יוכל לעשות זאת במסגרות הטיפוליות הרבות המוצעות על ידי שב"ס, ובהמשך אף על ידי רש"א.
הגם שלא מצאתי לאמץ את המלצת שירות המבחן והגם שסבורני כי נוכח חשיבות שיקולי הענישה האחרים לא רק שאין מקום לחרוג מהמתחם בשל שיקולי שיקום, אלא שנוכח חשיבות שיקולי הרתעת הרבים, היה מקום לגזור את דינו של הנאשם ברף גבוה יותר בתוך המתחם, מצאתי להביא את שיקולי השיקום המסוימים הנלמדים מהתסקיר לידי ביטוי ביחס לענישה בתוך המתחם מקום בו, חרף שיקולי ההרתעה כבדי המשקל (בשים לב לחשיבות בהרתעת הרבים נוכח נפוצות התופעה והפגיעה המשמעותית בביטחון הציבור כמו גם הצורך בהחזרת תחושת הביטחון האישי לתושבי הנגב הזועקים תחושתם לחוסר משילות בנגב בשל תופעה זו ותופעות דומות ע"י הרתעת הרבים) ובשל אותם ניצנים של שיקולי שיקום הנלמדים מהתסקיר ועל מנת לעודד את הנאשם לילך בדרך זו, יגזר דינו של הנאשם ברף הנמוך של המתחם גם אם לא ברף התחתון.
לפנים משורת הדין, בשים לב לשיקולי הקולא שפורטו לעיל ולנתוניו האישיים של הנאשם ולעולה מהתסקיר ביחס למצבו הכלכלי, מצבה הכלכלי של משפחתו והתלות הכלכלית, ובשים לב למשך המאסר בפועל שעתיד הנאשם לרצות, והגם שער אני לענישה הנוהגת בעניין זה, לא מצאתי להיעתר לעתירת המאשימה להשתת קנס על הנאשם.
לאור האמור לעיל, אני דן את הנאשם לעונשים הבאים:
40 חודשי מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו, במעצר של ממש, בגין התיק שבכותרת בהתאם לרישומי שב"ס.
12 חודשי מאסר, וזאת על תנאי שלא יעבור משך שלוש שנים מיום שחרורו ממאסרו כל עבירה של נהיגה בפזיזות בניגוד להוראות סעיף 338 לחוק העונשין ו/או כל עבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה בניגוד להוראות סעיף 332 לחוק העונשין.
