משקבעתי כי מהבחינה המהותית ההחרגה שבפוליסת הפניקס חלה על התאונה הראשונה, אין נפקות משמעותית לשאלה האם בשל טעות אושרה בתחילה גם תביעת התובע בגין התאונה הראשונה (כפי שנטען בסעיף 15 לכתב ההגנה), או שמא אושרה תביעתו בגין התאונה השנייה, כאשר מחמת טעות נרשמו 19% אחוזי נכות בגין התאונה הראשונה והשנייה (כפי שנטען בסעיף 7 לתצהיר הפניקס).
סעיף 53 לחוק חוזה הביטוח קובע כי: " בביטוח תאונה מקרה הביטוח הוא תאונה שקרתה למבוטח או לזולתו, בביטוח מחלה – מחלה שחלה בה, ובבטוח נכות – נכות שלקה בה". בע"א 1806/05 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' עיזבון המנוח דוד אמיתי ז"ל (21.5.08) קבעה דעת הרוב, שהמועד הקובע לתחילת מרוץ התביעה לתגמולי ביטוח בפוליסה לביטוח תאונות אישיות, הוא מועד היתרחשות ארוע התאונה ועם גילויו של הנזק ולא במועד שבו קיימת אפשרות לעמוד על מלוא הקפו של הנזק.
...
משום כך, לא ראיתי לנכון לחסום את הפניקס מהעלאת טענה הקשורה בהרחבת הכיסוי הביטוחי ומקובלת עליי גם טענה זו, לפיה אין התובע זכאי לפיצוי בגין התאונה הראשונה.
יפים לעניין זה הדברים שנפסקו בע"א 8972/00 שלזינגר נ' הפניקס (19.5.03), לאמור:
"הביטוח צופה את פני העתיד וטומן בחובו סיכון שמקרה הביטוח יתרחש כנגד סיכוי שהוא לא יארע ... המבוטח וחב' ביטוח רוכשים כל אחד סיכון וסיכוי תמורת תשלום דמי ביטוח על יסוד אפשרות התרחשות מקרה ביטוח בעתיד, שאין לדעת אם יתרחש".
סבורני כי בנסיבות העניין שלפניי, קביעה אחרת עלולה להביא לתוצאה לא רצויה לפיה מבוטחים שטרם נתגבשה נכותם הסופית, יצטרפו לביטוחים מעין זה הנדון במטרה לזכות בתגמולי ביטוח לכשנכותם תתגבש וישתכלל "מקרה הביטוח".
מטעמים אלו, התביעה נגד הפניקס נדחית.
סוף דבר
ביתרת טענות הצדדים לא מצאתי ממש ומכל המקובץ - קיבלתי את התביעה בחלקה נגד כלל ודחיתי את התביעות נגד הראל והפניקס.