סעיף הפוטר חברת ביטוח מחבות במקרה נהיגה בשיכרות

כמו כן, נקבע כי אי הכללתה של נהיגה תחת השפעת אלכוהול בחריגים לחבות המבטח המנויים בפוליסה התקנית, מלמדת כי באיזון בין האינטרסים של ציבור הנפגעים הפוטנציאליים לבין אלו של חברות הביטוח, העדיף המחוקק את האינטרסים של הנפגעים תמי הלב.

מכאן, שאף לשיטת המחוקק הדין החל אינו פוטר את המבטח מחבות במקרה בו המבוטח נהג תחת השפעת אלכוהול, ואף אינו מאפשר להתנות על כך. בדומה, פרשנות זו אף נתמכת בעמדת המפקחת על הביטוח, כתוארה דאז, דורית סלינגר, בסעיף 2.

האם נהיגה בשיכרות מהוה גרימת מקרה הביטוח במתכוון? המבטחת טוענת עוד כי יש לפטור אותה מחבותה על בסיס סעיף 26 לחוק חוזה ביטוח הקובע כי: "נגרם מקרה הביטוח בידי המבוטח או בידי המוטב במתכוון, פטור המבטח מחבותו". לטענת המבטחת, מבוטח אשר נוהג תחת השפעת אלכוהול, הלכה למעשה מתכוון לגרום לתאונה, או לכל הפחות יכול לצפות את גרימתה בודאות קרובה – באופן העולה כדי "כוונה". משכך, כך נטען, בעניינינו יש לראות את המשיב, אשר נהג תחת השפעת אלכוהול, כמי שגרם במתכוון לתאונה, ולפטור את המבטחת מחבותה על-פי הפוליסה.

...

בקשת רשות ערעור "בגלגול שלישי" על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ש' דותן) בע"א 43220-10-17 מיום 6.3.2018, בגדרו נדחה הערעור שהגישה המבקשת על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופטת א' בוסני) בת"א 9747-08-15 ובתא"ם 39860-11-15 מיום 28.7.2017.

בתשובתם, טוענים המשיבים 4 ו-5 כי דין הבקשה להידחות באשר היא אינה מצדיקה מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי".

ואולם הכלים להתמודד עמה הם בראש ובראשונה חינוך והסברה, ובזירה המשפטית – ענישה והרתעה בגדרי הדין הפלילי, ולא בגדרי דיני הביטוח, אשר תכליתם שונה ואשר, בין היתר, נועדו אף לפצות צדדים שלישיים תמי לב. סיכום מכל האמור לעיל עולה כי חרף העובדה שהמשיב נהג תחת השפעת אלכוהול בעת שאירעה התאונה, אין לפטור את המבטחת מחבותה כלפיו.

לאחר הדיון בגישות השונות, הגעתי לכלל מסקנה כי במקרה בו הצדדים נמנעו מלכלול תניה מפורשת המטילה חובת זהירות על המבוטח, אין לפטור את המבטח מחבותו על-פי הפוליסה – באופן מלא או חלקי – אף אם המבוטח נהג ב"רשלנות רבתי", וכי הדבר עולה בקנה אחד גם עם שיקולי מדיניות רחבים יותר.

סוף דבר: אם דעתי תישמע, יידחה הערעור ופסק דינו של בית המשפט המחוזי ייוותר על כנו.

הרעיון מאחורי חוק הפיצויים היה רעיון סוצאלי שנועד לחסוך את הדיון בשאלת החבות על יסוד העקרון של אחריות מוחלטת, חייב את ציבור הנוהגים להיות בעלי ביטוח (המכונה "ביטוח חובה") כך שלנפגעים תהיה כתובת אחת לפנות אליהם, היא חברת הביטוח שביטחה את הרכב.

ישראל ידע שאין לו רישיון, ישראל מעולם לא עבר בחינות רשוי (וגם לא למד נהיגה באופן מסודר) ועל כן מדובר במקרה בו מכוח הוראות סעיפים 9 (א)(1) ו- 9 (א)(2) לחוק יש לקרנית זכות חזרה כנגדו.

הדבר לא פוטר את בית המשפט מלקבוע את חלוקת האחריות שבין הצדדים השלישיים לבין עצמם (ע"א (ת"א) 8883-01-12 נתי יעקבי נ' יעקב סיטבון (5/11/13)).

לחילופין טוען אור כי בעת מתן ההיתר לישראל היה תחת השפעת אלכוהול בצורה שמנעה ממנו להיות מודע למעשיו ועל כן אין לראות אותו כמי שנתן ביודעין לישראל היתר לנהוג ברכב כאשר הוא יודע שהביטוח אינו מכסה את נהיגתו של ישראל וגם לפיכך לא חל כלפיו סעיף 7(6).

...

אור אכן כשל בכך שלא בירר את קיומו של הרישיון, אולם בשים לב לגילו של ישראל (אשר כבר היה חייל) לא ניתן לייחס לו אשמה גדולה משל ישראל ובוודאי שלא שווה לו. לפיכך אני קובע כי במערכת היחסים שבין אור לישראל תהיה החלוקה כך שישראל יישא ב65% מההחזר לקרנית ואילו אור ב35% מההחזר לקרנית.

לפיכך אני קובע כי ההודעה לצד שלישי מתקבלת ששלחה קרנית, הצדדים השלישיים מחוייבים להחזיר לקרנית את מלוא הסכומים שנשאה לצורך סילוק התביעה של קובי כדלקמן:- בגין התשלום ששילמו לקובי 75,362 ₪.

ההודעה לצד שלישי שהוגשה על ידי ישראל שלום מוכני כנגד אור לוי חיים נדחית, ללא צו להוצאות.

סעיף 26 בחוק חוזה הביטוח, שכותרתו 'מקרה שניגרם בכוונה', מורה כך: "נגרם מקרה הביטוח בידי המבוטח או בידי המוטב במתכוון, פטור המבטח מחבותו". נכונותה של הנתבעת לוותר על טענה כי עצם נהיגתו של חייט בשיכרות אינה מפקיעה כסוי בטוחי על-פי הפוליסה ואינה מכוננת ארוע שניגרם במתכוון – כמשמעו בסעיף 26 בחוק, אינה כרוכה בויתור ממשי ואין בה משום היתנדבות.

בשורה ארוכה של פסקי-דין שניתנו בערכאות הדיוניות נקבע כי נהיגה תחת השפעת אלכוהול בלבד אינה שוללת את הכסוי הבטוחי בגדריו של סעיף 26 בחוק חוזה הביטוח ואינה מכוננת ארוע בטוחי שניגרם במתכוון [ר' ת"א (של' חד') 8805-10-09 גרוס נ' ש. שלמה חברה לביטוח בע"מ (2012) וההפניות שם (להלן עניין גרוס), ותא"מ (של' ת"א) 16704-01-14 חיליק הסעות בע"מ נ' זסלבסקי (2015) וההפניות שם (להלן עניין חיליק הסעות)].

על-יסוד כל האמור לעיל, לא עלה בידי הנתבעת להוכיח כי היתנהגותו של חייט בארוע עלתה כדי גרימה של מקרה הביטוח במכוון, באופן שפוטר אותה מחבות כלפי התובע לפי הפוליסה.

במקביל, עצם ביצועה של עבירה תוך כדי נהיגה ברכב אינה משנה את טבעו של השמוש ברכב ואינו מוליך לתוצאה שבגדרה תאונה או נזק שהתרחשו במהלך השמוש הופכים מניה וביה למקרה ביטוח שניגרם בכוונה – תוך שלילת חבות המבטחת לגביו לפי סעיף 26 בחוק חוזה הביטוח.

...

טענה לאירוע מכוון אין בידי לקבל את טענתה של הנתבעת כי התנהגותו של חייט באירוע שקולה לגרימת מקרה הביטוח במתכוון, באופן ששולל את הכיסוי הביטוחי לאירוע על-פי סעיף 26 בחוק.

התביעה מתקבלת אפוא בחלקה, בהתייחס לסך של 48,840 ₪ בערכי יום הגשתה.

הנתבעת תשלם לתובע סכומים מצטברים אלה: סך 48,840 ₪ שיישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התובענה (6.9.2016) עד יום פסק-הדין, הוצאות ההליך כולל אגרת משפט בסך של 2,000 ₪ בערכי יום פסק-הדין, ושכ"ט עו"ד (כולל מע"מ) בסך של 8,500 ₪ – אף זאת בערכי יום פסק-הדין.

הנתבעת תשלם לתובע את הסכום הפסוק תוך שלושים יום מן המועד שבו יומצא לה פסק-הדין, שאם לא כן ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום פסק-הדין עד יום התשלום.

תחילה, התובע הגיש את תביעתו כנגד מבטחת רכב הנתבע, הבעלים של רכב הנתבע וכן כנגד הנתבע בהיותו הנוהג בו. לאחר שהתברר כי התובע הגיש בגין אותה תאונה תביעה נוספת בתיק מס' 24927-07-11 כנגד נהגת הרכב השני והמבטחת של הרכב השני, שומרה חברה לביטוח בע"מ (להלן: "התיק הנוסף"), הדיון בשתי התביעות אוחד.

סעיף 18(ב)(5) לתוספת לתקנות אלו מחריג כסוי בטוחי של פוליסה מסוג זה במקרה של "אבדן או נזק שנגרמו בשל היות נהג הרכב נתון להשפעת סמים". אלא שהחרגה דומה לא נקבעה ביחס לנהיגה תחת השפעת אלכוהול.

סעיף 26 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 פוטר את המבטח מתשלום תגמולים לארוע אשר נגרם על ידי המבוטח במתכוון.

והשאלה שנשאלת כעת היא, האם תאונה שמתרחשת בזמן נהיגה תחת השפעת אלכוהול מפקיעה את החבות הביטוחית? בחינה של הפסיקה הרווחת מלמדת, כי ברוב המכריע של המקרים בתי המשפט הכירו בקיומו של כסוי בטוחי, הן למבוטח והן לצד ג' אשר נפגע כתוצאה מנהיגת המבוטח, גם כאשר התאונה ארעה בזמן שהמבוטח היה בגילופין (ראו: ע"א (מח- ת"א) 1632/94 פוגריבצקי נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, מיום 24.3.1996; ת.א. (שלום- נצרת) 1791/03 רבאח נ' שאקר, מיום 2.1.2005; ת.א. (שלום-ת"א) 37149/04 י.ד. רכב ותחבורה בע"מ נ' וינקובסקי, מיום 30.6.2005; ת.א. (שלום כ"ס) 4304/03 חברת לבידי זהב בע"מ נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, מיום 24.8.2005; ת.א. (שלום ת"א) 67880/06 טרפיק ליס נ' חזן, מיום 22.7.2007; ת.א. (שלום ירושלים) 8533/05 דאדו נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, מיום 8.1.2008; ת.א (שלום חדרה) 8805-10-09 גרוס נ' ש. שלמה חברה לביטוח בע"מ, מיום 19.7.2012; ת.א. (שלום ת"א) 16704-01-14 חיליק הסעות בע"מ נ' זסלבסקי, מיום 6.5.2015).

...

אם נוסיף לכך כי על פי תקנה 4 לתקנות הנ"ל נאסר על מבטח לשנות מתנאי הפוליסה התקנית הקבועים בתוספת לתקנות, זולת אם השינוי הוא לטובת המבוטח, כי אז התוצאה היא שהנתבעת מנועה מלטעון להעדר כיסוי ביטוחי מחמת תנאי הפוליסה.

לפיכך, אין לומר כי הנתבע גרם לתאונה במכוון ובזדון, כפי שאירע במקרה אשר נדון בפסק דין שלומוב (ת.א. (שלום ת"א) 172514/02 איי.אי.ג'י, ביטוח זהב בע"מ נ' שלומוב, מיום 30.12.2004), ובו קבע בית המשפט כי אין להכיר בכיסוי הביטוחי עבור מבוטח שנהג בגילופין והודה כי 'השתולל' בכביש מתוך מצוקה רגשית, ובתוך כך פגע במספר רכבים, לא 'במכה' אחת שאז ניתן היה אולי להגדירה כתאונה מקרית שאינה שוללת את הכיסוי הביטוחי, אלא ביצע ארבע התנגשויות נפרדות בארבע מכוניות שונות, עד שלא ניתן להימנע מהמסקנה כי הוא פגע ברכבים בזדון ובמתכוון.

על יסוד המפורט לעיל, אני דוחה את טענת הנתבעת לגבי שלילת הכיסוי הביטוחי מחמת כך שהתאונה אירעה בזמן שהנתבע נהג בשכרות.

על פי הדין, על מנת לחייב את הנתבעת - המבטחת, נידרש צרופו של נהג הרכב המעורב לתביעה (ראו לעניין זה הוראת סעיף 19 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל-1970, וכן פסק דינו של כב' הנשיא ברק בע"א 489,505/79 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' עיזבון המנוחה צאיג ז"ל ואח', פ"ד לח(2) (123 להלן – "עניין צאיג").

במקרה שלפני, מלבד טענה כללית שהעלתה הנתבעת בכתב ההגנה בעיניין אי צירוף נהג הרכב המעורב, לא הועלתה כל טענה או גרסה ממנה עולה כי הנתבעת טוענת כי לא אירעה תאונת דרכים, כך שצירופו של הנהג לא ישרת כל צורך ממשי לבירור התביעה נשוא תיק זה. בנסיבות אלה, בהן אין בפי הנתבעת טענה מהותית כנגד החבות בתאונת הדרכים, מדובר בטענה לפגם שהנו טכני במהותו אשר אין בו כדי להצדיק סילוק התביעה על הסף.

החלטת הוועדה של המל"ל להכיר בתובע כנכה נזקק הזכאי לתשלום קצבה בגין אי כושר מלא, אכן אינה מהוה קביעה על פי דין המחייבת לפי ס' 6ב' לפלת"ד. המכתב שצירף התובע מטעם מעסיקו מעיד על תקופת העסקתו אולם אינו מעיד על פיטוריו או כי הפסקת עבודתו קשורה למיגבלות רפואיות.

אשר להרשעה בעבירה של נהיגה בשיכרות, מדובר בשלילת רישיון זמנית לתקופה קצרה יחסית, כך שהשלכתה על עתידו התעסוקתי של התובע זניחה.

...

על כן, אני סבור כי הנתבעת לא צליחה לסתור את תחולתה של החזקה לפיה הפסד שכרו של התובע לעתיד יעשה לפי החזקה של קטינים ומי שנמצאים בתחילת דרכם המקצועית בשוק התעסוקה, לפיה יחושב הפסד שכר לעתיד לפי שכר ממוצע במשק.

זמנית + מענק חד פעמי בסך 81,124 סוף דבר סך כך הפיצוי המגיע לתובע הוא כדלקמן: הפסד שכר בעבר – 68,600 ₪.

הנתבעת תשלם לתובע סכום הפיצוי בסך 469,000 ש"ח בצירוף שכ"ט עו"ד כדין, ואגרה כפי ששולמה.