כמו כן, נקבע כי אי הכללתה של נהיגה תחת השפעת אלכוהול בחריגים לחבות המבטח המנויים בפוליסה התקנית, מלמדת כי באיזון בין האינטרסים של ציבור הנפגעים הפוטנציאליים לבין אלו של חברות הביטוח, העדיף המחוקק את האינטרסים של הנפגעים תמי הלב.
מכאן, שאף לשיטת המחוקק הדין החל אינו פוטר את המבטח מחבות במקרה בו המבוטח נהג תחת השפעת אלכוהול, ואף אינו מאפשר להתנות על כך.
בדומה, פרשנות זו אף נתמכת בעמדת המפקחת על הביטוח, כתוארה דאז, דורית סלינגר, בסעיף 2.
האם נהיגה בשיכרות מהוה גרימת מקרה הביטוח במתכוון?
המבטחת טוענת עוד כי יש לפטור אותה מחבותה על בסיס סעיף 26 לחוק חוזה ביטוח הקובע כי: "נגרם מקרה הביטוח בידי המבוטח או בידי המוטב במתכוון, פטור המבטח מחבותו". לטענת המבטחת, מבוטח אשר נוהג תחת השפעת אלכוהול, הלכה למעשה מתכוון לגרום לתאונה, או לכל הפחות יכול לצפות את גרימתה בודאות קרובה – באופן העולה כדי "כוונה". משכך, כך נטען, בעניינינו יש לראות את המשיב, אשר נהג תחת השפעת אלכוהול, כמי שגרם במתכוון לתאונה, ולפטור את המבטחת מחבותה על-פי הפוליסה.
...
בקשת רשות ערעור "בגלגול שלישי" על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ש' דותן) בע"א 43220-10-17 מיום 6.3.2018, בגדרו נדחה הערעור שהגישה המבקשת על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופטת א' בוסני) בת"א 9747-08-15 ובתא"ם 39860-11-15 מיום 28.7.2017.
בתשובתם, טוענים המשיבים 4 ו-5 כי דין הבקשה להידחות באשר היא אינה מצדיקה מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי".
ואולם הכלים להתמודד עמה הם בראש ובראשונה חינוך והסברה, ובזירה המשפטית – ענישה והרתעה בגדרי הדין הפלילי, ולא בגדרי דיני הביטוח, אשר תכליתם שונה ואשר, בין היתר, נועדו אף לפצות צדדים שלישיים תמי לב.
סיכום
מכל האמור לעיל עולה כי חרף העובדה שהמשיב נהג תחת השפעת אלכוהול בעת שאירעה התאונה, אין לפטור את המבטחת מחבותה כלפיו.
לאחר הדיון בגישות השונות, הגעתי לכלל מסקנה כי במקרה בו הצדדים נמנעו מלכלול תניה מפורשת המטילה חובת זהירות על המבוטח, אין לפטור את המבטח מחבותו על-פי הפוליסה – באופן מלא או חלקי – אף אם המבוטח נהג ב"רשלנות רבתי", וכי הדבר עולה בקנה אחד גם עם שיקולי מדיניות רחבים יותר.
סוף דבר: אם דעתי תישמע, יידחה הערעור ופסק דינו של בית המשפט המחוזי ייוותר על כנו.