בהסכם הגירושין בסעיפים 21–22 נאמר:
"21. האשה מתחייבת בזה שלא להגיש באמצעותה ו/או באמצעות כל אדם אחר מכוחה ו/או מטעמה ו/או מיוזמתה כל תביעה בשמה ו/או בשם הילדים ו/או בשם כל אדם אחר נגד הבעל ו/או נגד כל אדם אחר מטעמו, עבור מזונות מכל סוג שהוא מעבר למזונות אשר אותם חייב הבעל על פי האמור בהסכם זה וכמו כן, מתחייבת האשה כי לכל תביעה עבור מזונות הילדים מעבר לאמור בהסכם זה , היא תהיה בעל הדין הנכון.
הבורר סיים את החלטתו בהמלצה לאב לחרוג מהחלטה קודמת לפיה הוצאות הסעת הילדים מחדרה לבני ברק מוטלות על שני הצדדים בשווה, וכך כתב: "יש להמליץ לאב שיישא בנטל כל הוצאות הנסיעה, הדבר יקל על רציפות הסדרי הראייה [...]"
מהאמור עולה איפוא שלאור כל הטענות והנתונים שהוצגו בפני הבורר, לא נמצאה עילה לשנות מהאמור בהסכם הגירושין ולהגדיל את חיובי האב לילדיו מעבר לאלה הקבועים בהסכם.
...
סעד לאמור מדברי והתנהלות הבורר
אלא שביום ט' באלול תשע"ה (28.05.15) פנה הבורר לבית הדין בבקשה דלקמן:
"וכיון שנראה כי תועלת הדבר כי בית הדין הרבני את הדברים שהועלו בדיון מנקודת מבטו את העניין, וייתן את החלטתו בדברים שהועלו בדיון, ולכן הריני מעביר את הדברים לעיונו והחלטתו של בית הדין."
הבורר מוסיף ומנמק את בקשתו: "החלטה זו אמורה להועיל להביא לסיום הוויכוחים בין הצדדים. וויכוחים אלו פוגעים בסופו של דבר בילדים המשותפים."
דברי הבורר אינם מובנים לכאורה ואף סותרים את עצמם מיניה וביה, שהרי אם הוא מודיע שהחלטתו מיום כ"ח בסיוון תשע"ה (15.6.15) עומדת בעינה, נמצא אם כן שלא חזר בו מהחלטתו, כיוון שלא הוצגו שינויים בנתונים ובנסיבות כפי שהוא הדגיש בהחלטה וממילא אין גם כל עילה לערוך שינוי בהחלטה.
לאור כל האמור ומאחר שהתבאר שלאור כל הטענות והנתונים שהוצגו בפני הבורר, לא נמצאה עילה לשנות מהאמור בהסכם הגירושין ולהגדיל את חיובי האב לילדיו מעבר לאלה הקבועים בהסכם, ומשום כך פסק הבורר כי אין לחייב את האב בהגדלת דמי מזונות – אין גם מקום לקביעה כי בפסק הבורר אין התייחסות להוצאות שכר הלימוד בתלמוד תורה של הבנים, באופן ישיר.
על כן, לו הייתה מועלת הטענה להגדלת מזונות מהטעם שאין בהסכם התייחסות להוצאות שכר הלימוד בתלמוד תורה של הבנים, הייתה הטענה נדחית.
על כן יש לדחות את תביעת האישה להגדלת מזונות ותשלום שכר לימוד.
