כך כב' המשנה לנשיאה, השופט ריבלין (ההדגשות אינן במקור):
"הסעד שמתבקש בעניינינו הוא חריג. מדובר בניסיון לירתום, עוד בטרם משפט, את מערכת המשפט ואת הצד השלישי לצורך קיום חקירה שתביא לחשיפת זהותו של מעוול על-מנת שניתן יהיה להגיש נגדו תביעה אזרחית. מדובר למעשה בהליך מעין-חקירתי שבית המשפט מגויס לו בהליך מקדמי במתכונת כזו או אחרת. הליך זה אינו טריביאלי, הוא מערב שקולי מדיניות מורכבים והוא מצריך הסדרה חקיקתית. יובהר, כי אין בדברינו אלה כדי לסגור את השער בפני המבקשים לחשוף את זהותם של מעוולים ברשת האנטרנט. ראשית, כאשר מתבצעת באנטרנט עוולה שהיא גם עבירה, קיימת אפשרות לנפגע להגיש תלונה, וחזקה על רשויות האכיפה שתפעלנה את סמכויות החקירה והבדיקה המסורות להן מכוח הדין; הן ולא בית המשפט. שנית, יש להניח ולקוות כי בסופו של דבר תיתקבל חקיקה שתסדיר באופן בהיר ומפורט את הנושא הנידון, תיצור את המסגרת הדיונית הראויה ותתווה את האיזון בין השיקולים שלעניין."
כב' השופט אדמונד לוי, תמך בעמדתו כב' השופט ריבלין וציין בחוות דעתו:
"חיובה של ספקית אינטרנט לגלות לתובע את זהותו של נתבע-בכוח, אין לו קיום משל עצמו... אין היא קיימת, נכון לעת הזו, בכללי המשפט האזרחי המסדירים את היכולת להגיש ולברר תובענה אזרחית, שהצדדים לה הם זה המלין על פגיעה בשמו הטוב, ומי שנטען כי הוציא את דיבתו רעה. היא אינה מצויה אף בהוראת חוק, המתוה מסגרת לבירורו של סיכסוך שבין התובע לבין הספקית...חסר זה מקורו, כפי שציינו חברי, בפיגורו של הדין החקוק אחר המציאות הטכנולוגית. וכידוע, אין זו הסוגיה היחידה הקשורה ברשת האנטרנט ונדרשת להסדר חקיקתי, אשר ככל שיקדים לבוא כן ייטב. אולם, אותו הסדר מחייב היתייחסות למכלול רחב של פרמטרים. השלכותיו רבות, והן משתרעות הרחק מעבר לגדרה של השאלה העומדת לדיון...מבלי למעט מן הקושי הפוקד בעלי דין בהמתינם להסדר אשר מבושש לבוא, אין אלו סוגיות ההולמות את קביעתם של הסדרים ראשוניים בהלכה פסוקה. תפקיד המחוקק הוא, ויש להניח כי זה ירים את הכפפה ויפעל להשלמת הטעון השלמה בהקדם".
עקרון פרשני דומה הנחה גם את כב' השופט (בדימוס) חשין, שדן בעיניין חוקיות תעמולה באנטרנט מתוקף תפקידו כיו"ר ועדת הבחירות (תב"מ 16/01 סיעת ש"ס נ' ח"כ אופיר פינס, פ"ד נה(3) 159 (2001) (להלן: "פרשת סיעת ש"ס").
העותרת טענה כי הסיבה בגינה החוק לא הזכיר את האנטרנט נעוצה בכך שלא צפה את ההתקדמות הטכנולוגית – בדומה לטיעון שמעלה המדינה בעתירה כאן - אולם נקבע כי תהא הסיבה לחסר בחוק אשר תהא, אין בכך כדי להצמיח סמכות יש מאין:
"השאלה הנשאלת היא איפוא אם נכון, ראוי ולגיטימי הוא כי נעשה היקש מן הרדיו והטלויזיה לאינטרנט, ונקבע כי הגבלות החלות על הרדיו והטלויזיה תחולנה על האנטרנט אף-הוא. גם טענתה זו של העותרת אינה מקובלת עליי, ומטעמים שאמנה בסמוך. ראשית לכול, כפי שאמרנו לעיל, אל-לנו לקרוא אל תוך החוק איסור או הגבלה שלא נקבעו בו, ואיסור על תעמולה באנטרנט או הגבלתה בכל דרך שהיא, לא ראינו בחוק. עיקרון היסוד של חופש הביטוי אף הוא לא יתיר לנו עשייתו של היקש שעניינו איסור... נאמר לבסוף, ודברינו אלה מכוונים עצמם לעתיד לבוא: עתירה זו המונחת לפנינו שבה ומעלה – וביתר שאת – את שאלת התאמתו של חוק התעמולה לימינו שלנו. ובעצם, את שאלת התאמתו של כל קורפוס החוקים שאנו חיים על-פיהם לעידן האנטרנט והמידע. איסורים שאסרו הוראות חוק התעמולה אפשר היו יפים לשעת חקיקתם, בשנת תשי"ט-1959, אך דומה כי אין אלה – למצער, מקצתם – הולמים עוד את העולם שאנו חיים בו. אכן, גם אם נשתנתה התשתית אשר שימשה יסוד לחקיקתו של חוק התעמולה ונפתחו ערוצי ביטוי חדשים, לא מצאתי מה טעם אחסום אנוכי את דרכם של אלה... לא זה המקום ולא זה הזמן כי ניפתח רעיונות אלה כולם – אף לא את חלקם – ונסכם באומרנו שמלאכה ראויה היא למחוקק כי יתכבד בה. ונקווה כי אכן יעשה המחוקק את המוטל עליו."
דברי בית המשפט העליון וכב' השופט (בדימוס) חשין יפים לענייננו, אף מכוח קל וחומר.
...
אשר על כן, טענת המדינה לדחיית העתירה על הסף – נדחית.
המסקנה מכל האמור לעיל, היא כי פרשנות תכליתית, אובייקטיבית וסובייקטיבית מוליכה למסקנה כי סעיף 229 לחוק העונשין לא מעניק למפקד המחוז את הסמכות להורות לספקיות לחסום גישה לאתרי הימורים.
סוף דבר:
מסקנתי היא כי לאור פרשנות לשונית ותכליתית של חוק העונשין, למפקד המחוז לא הייתה סמכות להוציא את הצווים נשוא העתירה.
אשר על כן, דין העתירה להתקבל.
