סעדים הצהרתיים הנוגעים לתוקפו של משכון

ההליך העקרי בבית המשפט קמא הוא תביעה לסעד הצהרתי, בעיניין תוקף מישכון שעשה בעלה של המערערת, מר אוריאל בוגנים (להלן: "מר בוגנים"), לטובת המשיב.

כפי שכבר הובהר בפתיח – המחלוקת לגביה מתבקשת הבאת הראיות הנוספות אינה עומדת בליבת המחלוקת נושא ההיתדיינות הנוכחית, שכן הראיות משליכות על גובה הנשייה של המשיב, ולא על עצם קיומו של מישכון או חוב – הנושאים העומדים לבחינה במסגרת ההיתדיינות הנוכחית.

...

ביום 12.6.2019 הגישה המבקשת בקשה לבית משפט זה, בה טענה כי לאור פסק הדין שיצא לאחרונה תחת ידו של בית משפט זה בע"א 765/18 חיון נ' חיון (1.5.2019) (להלן: "עניין חיון"), יש לקבל את בקשתה.

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בתיק ובטענות המבקשת, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

סוף דבר – דין בקשת רשות הערעור להידחות.

הסעדים המבוקשים בכתב התביעה הנם הצהרתיים: (א) להצהיר ולהורות שחנה היא בעלת הזכויות היחידה בנכס; (ב) שהמסמכים אשר צורפו לכתב התביעה (ולת/1) הנם מסמכים מזויפים, שאינם נושאים את חתימת שרונה וחנה או מי מהן והם חסרי תוקף משפטי; (ג) להורות על עיכוב הליכי ההוצל"פ. הן במסגרת כתב התביעה והן במסגרת הבקשה לסעד זמני טוענות המבקשות כי טל הנו גורם עברייני; מכחישות את קבלת ההלוואה; לחילופין טוענות כי ההלוואה לא הגיעה לידיהן; לחילופי חילופין נטען כי ההלוואה סולקה, במלואה או בחלקה.

ומההלכה – ליישומה על מנת לבחון את סכויי התביעה, יש להזכיר את שלושת הסעדים ההצהרתיים המבוקשים – (א) בעלות חנה בנכס; (ב) בטלות המישכון; (ג) עיכוב הליכי ההוצל"פ. הסעד האחרון חופף לסעד הזמני ואין מקום להתייחס אליו בשלב זה. לגבי הסעד הראשון – מבלי לקבוע מסמרות, דומה כי אם היה מדובר בסעד זה בלבד, הייתי קובעת כי סכויי התביעה נמוכים מאוד באופן שאינו מצדיק מתן סעד זמני.

לא זו אף זו. סבורה אני כי גם אם לא נפל רבב ברשום המישכון הראשון, בהסתמכות על תצהיר שרונה, אזי עולות שאלות הדורשות ליבון בנוגע לרישום השני של המישכון.

...

בשלב זה הועבר התיק לטיפולי, ומצאתי להותיר את הצו הארעי בתוקף עד לדיון במעמד הצדדים, ראו החלטתי מיום 19.3.20.

עוד טוען טל כי בחודש יולי 2019 נפתח תיק ההוצל"פ ולמרות שהמבקשות ידעו על קיומו (בעניין זה בין היתר התבקש בימ"ש להתיר הגשת ראיות הזמה) הן ישבו בחיבוק ידיים ופעלו בשיהוי ניכר, עת הגישו את הבקשה למתן צו זמני רק בחלוף שישה חודשים מיום פתיחת תיק ההוצל"פ. במסגרת הטיעונים המשפטיים, הן בבקשה והן בסיכומים, טוען טל כאמור שיש לדחות את הבקשה לצו זמני בשל אי צירוף גורם מתאים (הבנק, ראו סעיף 3 לסיכומים; בשל שיהוי רב, ראו סעיף 1 לסיכומים); מאחר ששרונה נמנעה מלתת תצהיר בתמיכה לטענותיה, ולא היה כל מקום לחקור אותה על התצהיר שהוגש בתשובה לתגובה (ראו סעיף 2 לסיכומים).

כן, איני סבורה כי יש לדחות את הבקשה עקב שיהוי, ובמסגרת ההליך העיקרי יהיה מקום לברר בין היתר מתי ידעו המבקשות על הליך ההוצל"פ. לאור כל האמור לעיל, קובעת אני כי יש להותיר את הצו הארעי על כנו עד למתן פסק דין בהליך העיקרי.

לעניין זה מפנה המבקשת לת.א (מחוזי-חיפה) 276/05 עריית טמרה נ' מוחמד זידאן אבו רומי ואח' בו נקבע כי דין זכויות חוזיות כדין זכויות במיטלטלין וכי תביעות לסעד הצהרתי הנוגעות לזכויות כאלו תתבררנה לפי שווין.

בעיניין שוויצר, עליו מסתמכת המשיבה, נבחנה שאלת תוקפו של מישכון על נכס אשר הזכויות בו נרשמו בעריית חיפה כחברה משכנת.

...

" ראה גם ה"פ (י-ם) 46278-02-12 א. ג. יישוב הארץ יזום וניהול בע"מ נ. שאול אסרף ובניו, חברה לבניה בע"מ שם לאחר סקירת הפסיקה הרלוונטית הגיעה כב' הש' בזק רפפורט למסקנה דומה וכן ראה ה"פ (ת"א) 24832-07-12 לוי נ. קרול ואח', שם לאחר סקירת הפסיקה הרלוונטית קבעה כב' הש' צפת: "...לאור כל האמור, יש לילך בתלם שנקבע ע"י ביהמ"ש העליון העושה הבחנה לצורך הסמכות העניינית בין זכויות אובליגטוריות במקרקעין לבין זכויות רשומות.

לאור האמור לעיל, אני סבורה כי בעניין זה הצדק עם המבקשת, ההלכה בעניין זה טרם שונתה והסמכות העניינית אכן נתונה לבית משפט השלום.

אני סבורה כי אף אם צודקת המבקשת באומרה כי צירופם של יורשי המנוח אלאטרש אינו נדרש לצורך מתן סעד הצהרתי (ואינני קובעת כי כך הדבר), היא מתעלמת מהעובדה שהסעד ההצהרתי אינו הסעד היחיד המבוקש על ידה, שכן ההליך כולל אף בקשה לצו עשה.

מפאת חשיבותו של ההסכם לענייננו, יש להתעכב על שני נושאים עקריים רלבאנטיים שהוסדרו בו: הוסכם כי החברה תפרע סכום כולל של 4.8 מיליון ש"ח (במקום 4.983 מיליון ש"ח) וכי על מנת לאפשר לחברה לפרוע את הסכום הנ"ל, הבנק יעניק לה שתי הלוואות חדשות שהיו אמורות להיות מסולקות בתקופה של שלוש שנים; כן הוסכם כי החברה ואברהמי: "...מוותרים בזאת באופן מוחלט על כל הטענות שנטענו על ידי מי מהם במסגרת [התביעה הראשונה] ולרבות טענות כי השיעבוד על הנכס מוגבל בסכום, טענות לחוזה אחיד, טענות באשר לתוקף המישכון, לזיוף, טענות לגבי מועד המישכון..." (סעיף 2.3 להסכם); וכי "במעמד חתימת הסכם זה יחתמו הצדדים על הודעה לבית המשפט המצ"ב כנספח 7.1 לדחיית המרצת הפתיחה ללא צו להוצאות" (סעיף 7.1 להסכם).

התביעה הראשונה, עניינה בקשת סעד הצהרתי בדבר ביטול הליכי ההוצאה לפועל ונטען בה כי שטר החוב על בסיסו ניפתח תיק ההוצאה לפועל איננו יכול להוות אסמכתא לפתיחת התיק; לחילופין נטען כי שטר המישכון הוא בעל תוקף מחייב רק בקשר להלוואה הראשונה (בסך 450,000 דולר ארה"ב).

לפיכך, צודק הבנק לכאורה כי מתן תוקף של פסק דין להסכם ותוכנו יצר מעשה בית דין וחוסם היום את דרכה של החברה בנסיונה להביא (שוב) בפני בית משפט זה את טיעוניה בדבר נפקות שטר המישכון וזיופו כביכול.

...

לפיכך, השילוב של ההגדרה הרחבה כל כך של המונח 'הסכומים המובטחים', של הדגש החוזר ונשנה על סכומים 'מגיעים ושיגיעו', ושל ההבהרה כי החובות המובטחים הם ללא הגבלה בסכום, מוביל לכאורה למסקנה כי המשכון עשוי להבטיח גם הלוואה נוספת אשר עתידה להינתן על ידי הבנק לחברה, אפילו בקשר לרכישת נכס מקרקעין אחר.

לסיכום הפרק בהחלטה לעיכוב הליכים העוסק בסיכויי התביעה קבעתי: "מכל המקובץ, עולה לכאורה כי סיכויי החברה לשכנע את בית המשפט כי אין מקום למימוש הנכס באשדוד בגין חובות הנובעים מההלוואה השנייה וההלוואה השלישית אינם רבים, והדברים נאמרים בזהירות המתבקשת בשלב זה של ההליך הנוכחי... ". (סעיף 37 להחלטתי בבקשה לעיכוב הביצוע).

סוף דבר אשר על כן, יש לקבל את הבקשה ולדחות את התובענה על הסף.

באותו עניין אגב, נדונה שאלת הסמכות העניינית לידון בתביעה הנוגעת לתוקפו של מישכון על דירת מגורים לא רשומה.

כאשר הקרקע היא הדבר העומד בלב הסיכסוך, הרי שתביעה לסעד הצהרתי בנוגע לבעלות בקרקע, תהיה מסורה לבית המשפט המחוזי, בין אם הזכויות שבמחלוקת רשומות בפנקס הזכויות במקרקעין ובין שאינן רשומות בו. (ו) על כן, הנני דוחה את טענת בא כוח הנתבעים 10 ו- 11 כי יש לדחות את תביעת התובע מחמת חוסר סמכות עניינית לידון בה. לעניין טענת השהוי: (א) טענת שהוי יש מקום לטעון מקום בו היתנהגותו של התובע, מלמדת על כך שהוא איבד עניין בזכות נשוא התביעה, וזנח אותה, או כאשר היתנהגות התובע גרמה לנתבע לשנות את מצבו לרעה.

...

העסקאות שבוצעו לטענת התובע ואלה הן העסקאות שהתובע טוען כי עשה עם הנתבעים בחלקה (וראו הודעת ההבהרה שהוגשה מטעם התובע בתאריך 31.10.2019, בעקבות החלטתי מתאריך 19.9.2019, כאשר התיק עבר לטיפולי): (א) חוזה שנכרת בתאריך 15.1.1998, לפיו רכש התובע מאת ריאד נג'יב קאסם (הנתבע מס' 2), 1/8 חלקים בחלקה, המייצגים שטח של 3,129.50 מ"ר, תמורת 20,000 ₪.

סוף דבר אשר על כל האמור לעיל, הנני מחליט כדלקמן: (א) בעניין התביעה נגד הנתבע מס' 2 (ריאד נג'יב קאסם ת"788xxxxxx): (1) הנני מצהיר, כי על פי חוזה שנכרת בתאריך 15.1.1998, התובע, מר מוסא חסדיה ת"ז 251xxxxxx (להלן - "התובע") רכש מאת הנתבע מס' 2, ריאד נג'יב קאסם, ת"ז xxxxx788, זכות בעלות ב- 1/8 (שמינית) חלקים, במקרקעין המזוהים כחלקה 22 בגוש 18830 מאדמות הישוב ראמה (להלן – "החלקה") (2) הזכויות שתירשמנה על שם התובע, על יסוד ההצהרה שבסעיף קטן (1) שלעיל, תיגרענה מזכות הבעלות שתירשם על שם ריאד נג'יב קאסם, על פי צו הירושה שניתן לאחר המנוח נג'יב קאסם חוסין.

(ה) הנני מחייב את הנתבעים 4 עד 9, ביחד ולחוד, לשלם לתובע הוצאות משפט, כולל שכ"ט עו"ד ומע"מ, בסכום כולל של 23,400 ₪.

(ו) הנני מחייב את הנתבעת מס' 11 לשלם לתובע הוצאות משפט, כולל שכ"ט עו"ד ומע"מ, בסכום כולל של 11,700 ₪.