לעמדת המדינה, בין הדין נעדר סמכות עניינית לידון בסכסוך שביניהם , שהוא סיכסוך בין מי שאינם צדדים להליך קבוצי וביניהם מתקיימים יחסים מסחריים וחוזים רגילים.
לטענתה, המדינה קבעה בהסכם נשוא ההליך, זכויות לטובת צד שלישי – המאבטחים עובדי הקבלן - סער.
לטענתה, ההסתדרות אינה בעלת הדין כנגד המדינה, וככל שהתשלום לא יבוצע, רק לאחר מכן העובדים יוכלו לבחור אם להגיש תביעה, וכנגד מי.
עוד טענה המדינה, כי בשונה מפסק הדין בעיניין עריית ראשון לציון, לפנינו לא מדובר בחוק להגברת האכיפה.
כאן המקום לציין כי יש לדחות את טענת המדינה גם בשאלת אופן בירור הליך זה. יודגש כי ניתן למדינה יומה, הן בלוח הזמנים, כפי שיפורט בהרחבה להלן, הן באורכות להגשת תגובה, הן בסעד אירעי שניתן בו רק המשיבות 2-3 התבקשו לשאת בעלות (החלטה מיום 6.10.23), הן בהעתרות לבקשה לשמיעת ההליך לגופו יחד עם הבקשה לדחייה על הסף והן בהעתרות בית הדין לבקשות להארכת המועד להגשת הסיכומים, לצורך ניהול מו"מ בין הצדדים, לאחר שהוגשו סיכומי המבקשת והמשיבות 2-3.
...
נדחית טענת המדינה כי הליך זה הוא פרי קנוניה של המבקשת והמשיבות 2 ו-3.
טענה זו בעניין מאזן הנוחות נדחית.
לו נכונה טענה זו, והיא לא נסתרה בסיכומי המשיבה 1 , אזי גם מטעם זה טענת מגבלת התקציב נדחית.
סוף דבר
מסקנתנו ממה שהוכח לפנינו היא כי על פי הצעות המשיבות במכרז בו זכו, לשונו, חוק שכר מינימום, החוק להגברת האכיפה וצו ההרחבה, על המדינה לשלם למשיבות 2 ו -3 את הפרש שכר המינימום בסך של 40.77 ₪ לשעה ושכר חודשי מינימאלי בסך של 7,420.14 ₪, עבור מאבטחים חדשים, ממועד תחולת הצו ואילך, לרבות לגבי החודשים בהם שילמו המשיבות מכספן הפרש זה.
סכומים אלו אשר ישולמו למשיבות 2 ו-3 בגין כל מאבטח חדש, יועברו במלואם ע"י המשיבות 2 ו-3 ישירות למאבטחים החדשים עצמם.