סעד כנגד מי שאינו צד בתיק הגבלת סמכות בית המשפט

הבקשה לעיון מוגשת על מנת לקבל מידע מהו הסעד שהתבקש על יד התובעת, מה נטען בכתב התביעה או בהסכם הפשרה ומהן העובדות שהוצגו לפני בית המשפט, כמו גם כיצד הוסברה על ידי התובעת סמכותו של בית המשפט לידון בתובענה הנוגעת לזכויות במקרקעין.

תקנה 4 (ו) לתקנות קובעת שבית המשפט רשאי לקבוע בהחלטת העיון כל תנאי או הסדר הדרושים כדי לאזן בין הצורך בעיון לבין הפגיעה שעלולה להגרם לבעלי הדין או לצד שלישי עקב העיון, וכן רשאי להגביל את הקף העיון ולהתנותו בתנאים אם ראה שהשקעת המשאבים הנדרשת מחייבת זאת.

ודוק; לא אחת נפסק כי עיון בתיק בית משפט לצורך היתדיינות בהליך אחר (ובעניינו חשיפה להליך משפטי מצד התובעת נוכח מכתב ההתראה הדורש את פנויין ולדברי המבקשות התובעת, שאינה מכחישה, טוענת כי היא בעלת זכויות במקרקעין והן מבקשות להשיג כנגד זאת ולבחון מכוח מה היא בעלת הזכויות) הוא לגיטימי וכי ככלל אין הכרח שמבקש העיון יסביר כיצד העיון עשוי להועיל לו בהתדיינות במסגרת ההליך האחר (בג"ץ 6735/16 עו"ד פביאן סלמן נ' ח"כ זהבה גלאון ואח' (15.12.16).

במקרה דנן, התיק כבר ניסגר (לאחר 12 יום מיום פתיחתו) ולא היתקיים דיון כך שמבחינת הקף החומר הנידרש אין הדבר בלתי מידתי, ומכל מקום, על מנת לקבל עותק מכתב התביעה ומפסק הדין, ב"כ המבקשות יגיע לבית המשפט לקבל זאת, ותו לא. המזכירות תואיל להמציא העתק מהחלטתי זו לב"כ הצדדים ולב"כ מבקשות העיון.

...

דיון והכרעה נקודת המוצא היא כי יש להיעתר לבקשה לעיון בתיק בית המשפט בשים לב למעמדו הרם של עקרון פומביות הדיון, כאשר אפשרות העיון במסמכים המצויים בתיקי בית המשפט הוא כלל הנגזר מכך.

שכן, הגם שטענה כי הדבר יוביל לסיכון חיים עד כדי "גזר דין מוות" לבעלים (בהנחה והוא כן בין החיים) – היא טענה חשובה אולם לא שוכנעתי כי זה המצב משממילא ניתן לקבל מידע על הבעלים מלשכת הרישום במקרקעין ושמות הצדדים בתיק מפורסמים ממילא גם ברשתות משלא הוטל חיסיון על ההליך והמבקשות אף יודעות על קיומו של הסכם פשרה.

סיכומו של דבר.

זאת, לטענת התובע בנגוד לחוק המכר, תוך ניגוד עניינים וחוסר סמכות לבצע את העיסקה מטעם החברה.

התובע אינו צד לתובענה בתיק 6466-11-18, ואינו יכול לקבל סעד כנגד מי מהצדדים, ולעתור לביטול פסק הדין.

ביום 23.10.18 הטיל בית המשפט המחוזי (השופט נאמן) צו עיקול זמני ברשום במעמד צד אחד על זכויות החברה בכל הפרויקטים במסגרת תביעת התובע נגד החברה ואחרים בתיק 53434-10-18, כאשר התובע נידרש להמציא את הבקשה, התובענה, ההחלטה ועותק מהבטוחות למשיבים בתוך 3 ימים (ת/3).

לדברי התובע נכח בישיבת בית המשפט בעת הדיון בבקשה לסעד הצהרתי וראה שלא דיווחו על עיקולים תקפים, אך כשבקש למסור הודעה לפרוטוקול ננזף בטענה שאינו צד (עמ' 44-43 לתמליל).

לא הוכח לבית המשפט שלתובע היתה הגבלה כלשהיא על מכירת הדירה או דירה אחרת.

...

בעדותו של אליאן יש פתח למסקנה שהיתה בין משפחת זזון לחברה עיסקת הלוואה.

סיכום על פי כל האמור לעיל, אני מבטל את פסק דינו של בית המשפט בתיק 6466-11-18 מיום 19.11.18 והפסיקתא מיום 21.11.18.

הנתבעים ישלמו לתובע הוצאות המשפט בסך 11,700 ₪.

בית משפט השלום בחדרה בצה"מ 64157-12-21 יונס נ' לאכיפה דיני התיכנון ובניה תיק חצוני: בפני כבוד השופט אלכס אחטר מבקש מחמוד יונס משיבה היחידה הארצית לאכיפה דיני התיכנון ובניה החלטה

בפתח הדיון שהתקיים בפני במעמד הצדדים, ציין ב"כ המשיבה את השתלשלות האירועים מהפן העובדתי והדגיש שבנסיבות העניין המחלוקת המהותית ביחס להאצלת הסמכות לממלא מקום מתכנן המחוז, נדונה בבית המשפט העליון במסגרת רע"פ 2842/22 בפני כב' השופט אלרון אשר קבע כי אין מקום להורות על בטלות הצוו בשל האצלת סמכות ההיוועצות לסגן מתכנן המחוז, הגם שסוגיה זו עשויה להצדיק בנסיבות מתאימות מתן רשות ערעור בגילגול שלישי, הרי שבנסיבות העניין, נסיבות אלה אינן מתקיימות בעיניין הנידון בפניו.

משכך, הוגבלה סמכותו של בית המשפט להתערב בשקול דעתו של מוציא הצוו, לטעמים מצומצמים למדי והנטל להוכיח כי אלה מתקיימים, מוטל על הטוען לביטול הצוו.

בעניינינו, אין חולק שעסקינן בבניה אסורה, ללא היתר בנייה וכנגד המבקש אף מיתנהל הליך פלילי בגין עבירה זו בבית המשפט.

טענת המבקש בדבר "אכיפה בררנית", לא נתמכה בתשתית ראייתית הלכאורית והראשונית הנדרשת, לא הונחה בפני ראיה כלשהיא שיהיה בה כדי לבסס מסקנה כאמור לעיל וודאי שאין בכך כדי להעניק למבקש את הסעד המבוקש בגין טענה זו. בפסיקה נקבע לא אחת כי, הטוען לאכיפה בררנית צריך להוכיח זאת ולהציג בפני בית המשפט עובדות המבססות טענה זו. אין די בהעלאת טענות בעלמא, כלליות וללא כל ביסוס.

...

בענייננו, לאחר שבחנתי את הצו והתצהיר שצורף אליו, וכן את יתר האסמכתאות אשר צורפו והוגשו מטעם הצדדים, לא מצאתי בסיס לטענת ב"כ המבקש בדבר קיומו של פגם בהוצאת הצו שיש בו כדי להביא לביטול הצו.

לעניין זה אפנה את המבקש לאמור בתקנה 2(ג) לתקנות התכנון והבניה (סדרי דין בבקשות לעניין צו הריסה מנהלי),תש"ע-2010 הקובעת כיצד יש להגיש בקשה לביטול או עיכוב צו הריסה מנהלי ולהלן לשונה: "הבקשה תיתמך בתצהיר לאימות העובדות העומדות בבסיסה; בקשה הכוללת טענות עובדתיות, לרבות הטענה כי קיים סיכוי ממשי כי היתר הבנייה יינתן בתוך פרק זמן קצר, תיתמך גם בתצהיר של איש המקצוע המטפל בהליך הרישוי, ויצורפו אליו העתקים של כל המסמכים הנוגעים לעניין". המבקש לא תמך את בקשתו בתצהיר מטעם איש מקצוע המטפל בהליך הרישוי, עדים מטעמו לעניין זה לא זומנו ועל כן מתחזק הרושם שטענתו בדבר האמור לעיל, הנה טענה כללית, חסרת בסיס עובדתי כלשהו ודינה להידחות.

טענת המבקש בדבר "אכיפה בררנית", לא נתמכה בתשתית ראייתית הלכאורית והראשונית הנדרשת, לא הונחה בפני ראיה כלשהי שיהיה בה כדי לבסס מסקנה כאמור לעיל וודאי שאין בכך כדי להעניק למבקש את הסעד המבוקש בגין טענה זו. בפסיקה נקבע לא אחת כי, הטוען לאכיפה בררנית צריך להוכיח זאת ולהציג בפני בית המשפט עובדות המבססות טענה זו. אין די בהעלאת טענות בעלמא, כלליות וללא כל ביסוס.

ברע"פ 755/17 מוסא נ' יו"ר הועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים (30.01.2017), נקבע לעניין זה כדלהלן: "בית משפט זה עמד על כך שעבירות תכנון ובניה מבטאות זלזול ברשויות ובחוק, ועל הצורך כי בתי המשפט ימנעו מלתת ידם להיגררות ההליכים. בעניין זה צוין, כי הוראות סעיף 238א לחוק התכנון והבניה הן כלי יעיל בידי הוועדה המקומית למיגור הבנייה הבלתי חוקית, וכי ביטולו של צו הריסה מנהלי יעשה במקרים חריגים בלבד". אשר על כן ולאור כל האמור לעיל וכן בהסתמך על הראיות אשר הוצגו בפני באתי לכלל מסקנה שיש לדחות את הבקשה ולהותיר את צו ההריסה המנהלי על כנו.

למרות שכתב התביעה כנגד הנתבעת כלל רשימה של סעדים בגין זכויות שונות, התובע הבהיר כי התביעה כנגד הנתבע הנה ביחס לשני סעדים בלבד – פיצוי חלף הפרשות לפנסיה ופצוי בגין נזק לא ממוני (סעיף 7 לכתב התביעה המתוקן; סעיף 15 לסיכומי התובע).

בסעיף 44 לכתב התביעה המתוקן העלה התובע את הטענה הבאה כמקימה עילה להרמת מסך: "הנתבע עצמו הוא שלא דאג להפרשות הסוציאליות המגיעות לתובע, כמו כן במעשיו האישיים גרם לתובע לנזקים ישירים ובעיקרם לנזק שאינו ממוני" ביום 27.6.2022 היתקיים דיון הוכחות בתיק ונשמעו עדי הצדדים.

יש לכך חשיבות, שכן על המבקש סעד של הרמת מסך יש להבהיר במפורש מהי העילה בגין לכך, ודאי כאשר "בהתאם למגמה המשתקפת בהצעות החוק, נוסחו החדש של הסעיף מצמצם את שיקול דעתו של בית המשפט. בעוד שבנוסח הקודם רשאי היה בית משפט "להרים את מסך ההיתאגדות אם... בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן", כיום הוגבלה סמכות בית המשפט להרים מסך רק כאשר מתקיימת גם אחת מהחלופות הנזכרות בסעיפים קטנים (א)1(א)-(ב)" (ע"א 4263/04 קבוץ משמר העמק נ' מפרק אפרוחי הצפון בע"מ, פ"ד סג(1) 548, 579 (2009)).

...

מטענת התובע עולה למעשה, כי כל אימת שחברה לא תשלם את כל זכויות עובדיה, יקים הדבר לבדו עילה להרמת מסך ואין בידינו לקבל תוצאת דברים זו, ודאי לנוכח התיקון לחוק החברות.

סוף דבר – משלא הוכחה בפנינו עילה להרמת מסך בהתאם לחוק החברות, אנו מורים על דחיית התביעה כנגד הנתבע 2.

בשים לב לדחיית התביעה מחד גיסא ולקשייו הכלכליים של התובע מאידך גיסא, אנו מחייבים את התובע בהוצאות מופחתות בסך 3,000 ש"ח, אשר ישולמו בתוך 30 ימים מהיום.

חוג מכריו וחבריו של החייב נמצאים בארה"ב ואין מי שיכול לערוב לו כתנאי לביטול צו עיכוב היציאה מן הארץ.

לאחר פתיחת תיק ההוצל"פ הגיש הזוכה בחודש ינואר 2023 בקשה להטלת הגבלות על החייב/עיכוב יציאה מן הארץ, כאשר בגדרה התבקש עיכוב יציאה מן הארץ, הן נוכח הוראות פסק הדין אשר אימץ את ההסכם (היינו, הטלת צו עיכוב יציאה מן הארץ כחלק מיישום פסק הדין) ולחילופין מתן צו עיכוב יציאה מן הארץ בהתאם לסמכות רשם ההוצל"פ לפי ס' 7 ו- 14 לחוק ההוצל"פ. על יסוד טעמי הבקשה של הזוכה, הורתה כב' הרשמת ביום 25 בינואר 2023 על עיכוב יציאתו של החייב מן הארץ.

כך, עולה מעניינו של תיק ההוצל"פ מושא ערעור זה (שהנו פועל יוצא של הסכם פשרה שנערך בין צדדים להליך בבית המשפט המחוזי בירושלים בשנת 2021), וכך גם עולה מתיק הוצל"פ מספר 509321-02-17 שננקט כנגד החייב (מדובר במסמכים שהוא עצמו צרף) על ידי זוכה אחר, וגם בגדריו התבקש צו עיכוב יציאה מן הארץ כנגד החייב.

ראו בר"ע (ירושלים) 3284/07 מירב פלמן נ' ארז פלמן (14.3.2008) מתוך דבריו של המלומד ד"ר שוורץ: "נראה לי, כי בנסיבות של עיכוב יציאה מהארץ לאחר מתן פסק הדין נגדו, יש טעם להשית על החייב הזר ערובה להבטחת ביצוע פסק הדין, ולהטיל עליו את הנטל להוכיח שאין באפשרותו להפקידה כתנאי ליציאתו. בנסיבות אלה נראה שיש לרכך את הגישה האקסיומטית, שהערך של חופש התנועה של הזר הנו כימעט מוחלט, ושכל פגיעה בו, גם הטלת ערובה, נתפסת כהגבלה של חופש התנועה. הליכי הוצאה לפועל, להבדיל מהסעדים הזמניים בתקנות סדר הדין האזרחי, צריכים להיתפס כחלק מהליכי המימוש של פסק הדין". אינני סבור, כי החלטת כב' הרשמת אינה עולה בקנה אחד עם הוראות הדין, לא כל שכן עם הוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו.

מעת שקם בית המשפט המחוזי מכיסאו עם מתן פסק הדין, הרי שמי שאמונה על הטלת צוים ומיגבלות לרבות כאלה שהסכימו עליהם הצדדים היא לישכת ההוצל"פ, ומכאן שיש והחלטת כב' הרשמת עולה גם כדי יישום פסק דין חלוט של בית המשפט המחוזי בירושלים.

...

אין למסקנה זו על מה להיסמך.

לא הובהר מדוע בני משפחתו בישראל אינם מסוגלים לסייע או להעמיד ערבות (והאם קיימת לו משפחה בישראל מעבר לשני ילדיו) והמסקנה המתבקשת היא, כי לא הוכח גם שהתנאים שנקבעו על ידי כב' הרשמת אינם סבירים בנסיבות העניין.

סוף דבר- הערעור נדחה.