סעד זמני בבקשת רשות ערעור על החלטה אחרת

לאחר שפנו לעו"ד אחר לצורך הגשת בקשה להוספת ראיה במסגרת ערעור, דרש מהם ציטרום להסדיר את שכר טירחתו מעבר לתשלומיהם עד כה. לטענתם, הם שילמו את כל שכר הטירחה למעט עבור טפול בעיניינם בעריית יהוד וכן יתרת חוב קטנה עבור הייצוג בעירעור.

ציטרום ייצג את שיפריס בהליך ארוך, מורכב ומסורבל, עובדתית ומשפטית שכלל הליכי ביניים ובקשות לסעדים זמניים, בקשות רשות ערעור על החלטות ביניים וערעור על פסק הדין (ראו חוות הדעת של המומחים עו"ד בן דוד מטעם ציטרום ועו"ד טאוסיג מטעם שיפריס).

בעיניין הטיפול בבר"ע 6621/08 שהוגשה לבית משפט העליון כנגד החלטת כב' השופט גורן בע"א 1603/08 (פסקה 39 ט. לחוות דעת עו"ד בן דוד), לא הוכח כי הוזמנה מציטרום חוות דעת קודם למתן החלטה המורה לשיפריס להגיש תשובה לבר"ע. מה עוד, שבסופו של יום לא הצטוו שיפריס להגיב לה, כך שאין לחייבם בשכר טירחה עבור אותו הליך ונדחה רכיב תביעה זה. בקשה מאוחרת נוספת להמרת עיקולים שהגישו עיני ביום 8.9.08 בבש"א 16936/08 שיפריס הסכימו לשלם לציטרום סך של 10,000 ₪ כדרישתו מהם (סעיף 52 לתצהיר אביבי) ואין להתערב ולשנות מאותה הסכמה.

...

סוף דבר: לאור כל האמור אני קובעת כי שכר הטרחה המגיע לציטרום מעיני הוא כדלהלן: א. סך של 404,737 ₪ בתוספת מע"מ על פי כתב ההתחייבות.

בהתאם לכך, שיפריס זכאים לרווחי חשבון הנאמנות ואני מורה לציטרום להעבירם לשיפריס למעט החלק היחסי מתוך רווחי החשבון לפי יתרת הסכום המגיעה לו לשכרו לפי פסק הדין.

לאור קביעותיי בגוף פסק הדין בעניין כתב ההתחייבות המחייב את שיפריס והכרעותיי בעניין העיכבון, נדחית תביעת שיפריס לפיצוי בגין עגמת נפש.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בפתח תקווה מיום 18.12.19, לפיה דחה בית המשפט את בקשת המבקשת למתן צו מניעה זמני לחילוט ערבות בנקאית בסך 1,635,000 ₪, שהפקידה המבקשת בידי המשיבה במסגרת הסכם ביניהן.

על פי הפסיקה, רשות ערעור על החלטה אחרת בבקשה לסעדים זמניים, תנתן בצמצום רב. במקרה דנן, אין עילה למתן רשות ערעור ודין הבקשה להדחות.

...

לאחר שהמבקשת הבינה כי על פי הפסיקה דין בקשתה להידחות, היא ניסתה את מזלה בשנית וביקשה להעביר את הסוגיה להכרעת הבורר.

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בהחלטת בית משפט קמא ובטענות הצדדים, מצאתי כי דין הבקשה להידחות.

כאמור, החלטת ביהמ"ש קמא נמצאת נכונה, מנומקת היטב ואין להתערב בה. לפיכך, הבקשה נדחית.

לטענת המשיבה, סכויי ההליך שהגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי נמוכים, מן הטעם שהסיווג הנכון שלו הוא למעשה בקשת רשות לערער על "החלטה אחרת" שהתקבלה בבית המשפט השלום, שאינה מצדיקה מתן רשות כאמור.

כידוע, בחינת בקשות לסעדים זמניים נעשית על בסיס שני שיקולים: סכויי העירעור ומאזן הנוחות, המקיימים ביניהם יחס של מקבילית כוחות, אולם ככלל אבן הבוחן המרכזית בהכרעה בבקשות מעין אלו היא מאזן הנוחות (רע"א 10068/17 אחמידי נ' רשות מקרקעי ישראל – מחוז דרום, פסקה 15 (24.1.2018)).

...

דין הערעור להתקבל באופן חלקי.

איזון מכלול השיקולים האמור הביאני לכלל מסקנה כי מאזן הנוחות במקרה דנן מטה את הכף בנסיבות המקרה לטובת היעתרות לבקשה לעיכוב ביצוע הצו במובן זה ש"המצב הקיים" יעמוד בעינו ותעוכב הריסת הבית בלבד, וזאת אף אם סיכויי הערעור נמוכים כפי שנקבע בהחלטת בית המשפט המחוזי.

שיקול זה מטה את הכף לטובת עיכוב הריסת בית המגורים, וכך אני מורה.

לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בימ"ש השלום בתל אביב –יפן (כב' השופט רונן אילן) בת"א 62828-06-21 (להלן: "תיק קמא") מיום 17.3.23 לפיה נדחתה בקשת המבקש – התובע למתן צו מניעה זמני לאחר שהתקיים דיון בבקשה.

לאחר עיון בבקשת רשות העירעור הגעתי למסקנה ולפיה דינה להדחות אף ללא צורך בתשובת המשיבות וזאת מהנימוקים כדלקמן: בימ"ש זה ייעתר לבקשה למתן רשות ערעור על "החלטה אחרת" של בימ"ש השלום רק אם שוכנע, כי "... אם העירעור על ההחלטה יידון במסגרת העירעור על פסק הדין ולא באופן מיידי, יהיה בכך כדי להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים או שעלול להגרם לצד להליך נזק של ממש, או שעלול להתנהל הליך מיותר או בדרך שגויה" (סעיף 41 (ב) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד – 1984).

כאמור לעיל, בימ"ש קמא בחן בהחלטתו אל כל הפרמטרים שיש לבחון במסגרת בקשה למתן סעד זמני והגיע להחלטה, אשר מבוססת על כלל החומר שהיה מצוי בפניו ולא מצאתי כי נפל בהחלטה פגם המצריך היתערבות ערכאת ערעור בהחלטה הנוגעת למתן סעד זמני.

...

בכתב התביעה נטען כי המשיבות והמבקש טרם הגיעו לסיכום ביניהם על פינוי מוסכם של המושכר תמורת פיצוי.

עתירה לעיכוב הפינוי במצב זה, עיכוב ביצוע פסק דין חלוט, הינה לפיכך "שינוי המצב הקיים". כמו כן, אינני מקבלת את טענת המבקש כי הסעד שהתבקש אינו זהה לסעד העיקרי המבוקש בתובענה.

בעניין זה די אם גם אני אפנה לעמ' השני לכתב התביעה, שם במסגרת הסעדים המבוקשים, בסעיף ב' נכתב: "להימנע מכל מהלך לפינוי התובע מהמושכר שהושכר לו (כולל החצר)...". מקובלת עלי קביעת בימ"ש קמא לפיה רק נסיבות חריגות עשויות להקנות למבקש זכות לקבל את הסעד הזמני לו עתר, הואיל ומדובר בסעד זמני לשינוי המצב הקיים והסעד הזמני זהה לסעד לו עתר בתיק העיקרי.

לסיכום: א) לאור האמור לעיל, נדחית בקשת רשות הערעור.

בהתאם להוראות סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, בבואו של בית משפט זה לבחון בקשה למתן רשות ערעור על "החלטה אחרת" של בית המשפט המחוזי, עליו לבחון האם יהיה בדיון בהחלטה במסגרת העירעור על פסק הדין, ולא באופן מידי, כדי לגרום לצד להליך נזק של ממש; או שעלול להתנהל בגין כך הליך מיותר או בדרך שגויה.

זאת ועוד, לא פעם עמד בית משפט זה על כך שלערכאה הדיונית נתון שיקול דעת רחב בהחלטות למתן סעדים זמניים, ביניהן החלטות למתן צו מניעה זמני כבעניינינו, נוכח יכולתה להתרשם באופן ישיר ובלתי אמצעי מהצדדים להליך; וערכאת העירעור תמעט להתערב בשקול דעתה בהחלטות כגון דא. זאת, אלא במקרים חריגים בהם עולה חשש כי ההחלטה עלולה להסב נזק בלתי הפיך לצדדים (רע"א 833/23 Novartis AG נ' טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ, פסקה 12 (17.05.2023)).

...

לאחר שהוגשו תגובות לבקשה קיים בית המשפט דיון במעמד הצדדים, ובהחלטה מיום 22.03.2023, נעתר באופן חלקי לבקשה, משהורה על מתן צו מניעה האוסר על סינקו, כוכב הנגב, כוכב התחדשות וכל חברה המוחזקת על-ידי מר כהן או אביו להחתים דיירים במסגרת פרויקט ברמלה, עד למתן פסק דין בתובענה []העיקרית.

דיון והכרעה לאחר עיון בבקשה ובצרופותיה, הגעתי למסקנה כי דינה להידחות.

אחר דברי אלה יובהר, כי גם ביתר הטענות, הרבות, של המבקשים לא מצאתי ממש – והן נדחות בזאת.